ארץ ישראל

 

אדמות רכשה הקרן הקיימת לישראל רגב אחר רגב. נתמלאה הארץ ביישובים, במושבות ובמושבים, בקבוצות ובקיבוצים ובשכונות חדשות בערים. אף יעקב נטל חלקו בגאולת קרקע, והוא צעיר לימים בן כ"ד שנים. תיאור הפלא ופלא רשם ביומנו. זה הדבר, יחדיו עם המלמדים ב"אור החיים" נסעו וחנו ברמת תקווה. שמועה שמעו כי יש שם קרקעות ומחירן זול. בדמיונו ראה יעקב עתידה של אומה עברית בארץ ישראל והכשיר עצמו לכך.

ישבו יעקב וסיעת חבריו והיו מספרים בשבחה של ארץ ישראל. פתח יעקב: "כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, כה אמרו חכמינו. הבה נהלך ימה וקדמה צפונה ונגבה".

המשיך אחריו חכם זכריה ואמר: "חשובה ארץ ישראל מכל ארצות שבעולם אלא שתורת ישראל קודמתה, אמנם ישיבה בארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה אולם מי שמבקש לראות פני שכינה בעולם הזה, יעסוק בתורה בארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה".

קם חכם יוסף והוכיחם: "וכי יש לכם ארץ ותורה ללא עם? מכאן שעם ישראל קודם. לפיכך אנו מתפללין ב"עמידה": "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ לארצנו".

היו דנים בדיני קדימה של ארץ-תורה-עם, השיב יעקב: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק".

האריכו בדיוניהם עד עלות השחר. באו בניהם ואמרו: "אבותינו, הגיע זמן של שחרית".

חיבתו של יעקב לארץ ישראל כרוכה הייתה במעשים, ובכתביו כתב על מעשה שהיה:

ט"ו באלול תרצ"ג [6.9.1933]: בבקר בקראי את העתון דאר היום נתקלתי בהודעה שישנו מספר מצומצם של מגרשים למכירה במחיר זול על הר כנען במרחק 2 ק"מ מצפת. פרטים לפנות ברחוב בן-יהודה בית אוסטר ע"י העו"ד ויסבורג. תיכף פניתי למקום הנ"ל. והלה שלחני לעו"ד פניז'יל. ולבנון... החלטתי לנסוע לתל-אביב לשם סדור הענין ,...לקחתי אתי 30 לא"י לשם תשלום מחיר המגרש נסעתי לתל-אביב נכנסתי לבנק קופת עם לשלם את סכום הנ"ל...מצאתי הודעה כי למחר תקיים טיול של בעלי המגרשים למקום שע"י צפת ... בשעה 6 בבקר יצאו במכוניות אגד ממקום פלוני. פרטים אפשר לקבל ממר דוד תדהר השוטר הבלש.... את הסכום עשרים ושמונה לא"י מחיר המגרש (בת 2 דונם) שלמתי.. יום הטיול ב-5 בבקר יצאתי אל מקום הפגישה ובשעה ששית יצאו שתי מכוניות אגד ובה נוסעים 60 איש בעלי המגרשים. הנסיעה היתה נעימה למדי בלי כל ספק שנהנו כל הנוסעים. בדרכנו בקרנו את המקומות: פתח תקוה, מקוה, טול כרם, עכו, חיפה, עין זיתים, מי מירום, צפת, ראש-פנה. הר כנען. טבריה, הר תבור, גדרה, חדרה, זכרון יעקב, בנימינה, גן שמואל, נצרת, ג'נין, ועוד. בצהרים סעדנו במלון הרצליה בצפת ב-1 אחה"צ עלינו על הר כנען. שם הכינו לנו סוסים מסוסי הערבים השכנים. בפרט יש להעריך להם. גם עבודה כמובן זה תלוי ביחסנו אליהם במובן האישי. היה עונג לאותם שרכבו על סוסים ופרדות ...אני יחד עם הערבים. שרתי להם שירים עבריים, בנגינה ערבית וכשדברתי אתם בערבית צחה הם הופתעו מאד. שוחחנו שיחות מענינות עד מאד.... אחר בקרה קבוצה במעין שנמצא קרוב לשטח האדמה הזאת. כשהגענו במושבה עפולה שם סעדנו ארוחת ערב...ומאז חזרנו תל-אביב.

 

בנוסעם להר כנען ובשובם לתל אביב, שרו משירי ציון. יעקב הכין רשימה של שירים, ניצח על מקהלת רוכשי הקרקעות ואלה נתנו לו שם: "אחינו יעקב למנצח שיר". אלה השירים שידעום, ואלה אשר לא ידעום, לימדם יעקב: "היה זה בשדה", "שה וגדי", "גמל גמלי", "יא חלילי", "תל אביב" – שירו של המאירי, "שאו ציונה נס ודגל" ועוד.

בשובו מהצפון לחדרו כתב:

החלטתי להכין חומר לפרסם בעתונות בעזרת מר שלוש, את המים יש לקבל מהמעין הנמצא קרוב למקום, ובאם הממשלה לא תרשה להשתמש במים אלה נצטרך להעביר מים כנרת דרך צנורות.

עד כמה אהב את הארץ ויושביה נכסף וערג לגאולת ישראל, עדים איחוליו שכתבם על גבי כרטיסי ברכה "לשנה הבאה עלינו לטובה" וכך קילמס בתרועה:

ערב ראש השנה שנת תרצ"ד [19.9.1933]:

השנים הבאות שתהיינה שנות בריאות לכל עם ישראל!

שנת תחית העם!    שנות עליה חפשית לארץ מבלי מעצור!

שנת קבוץ גלויות! שנת גאולת ארץ ישראל

שנת גאולת העם    שנת בנין!

שנת הצלחה        לכל אחד ואחד הנמצא בכל מקום

בין בארץ          ובין בחוץ לארץ

שנת אחוד כל הכחות והמפלגות השונות של העם העברי הן בארץ והן בחוץ לארץ והתקדמות למפעל העברי והרמתו לגבה הדרוש.

 

שב יעקב לעסוק בתחביביו. אספן היה כל שנפל לידיו הכניסו לבית גנזיו: כרטיסים של אוטובוס, כרטיסים של ראינוע וכרטיסים של תאטרון. בולים שסידרם באלבום. מודעות, עיתונים וכותרות שגזרן. מהן גזרות טובות כתובות בהן ומהן גזרות שאינן טובות. מגדלים של מטבעות היה בונה, כורכן בנייר מניחן על אדנו של חלון ואלו הן מעות של צדקה. יותר מכל אסף ספרים. העמידם בשורות, ניצבים כחיילים, וציפה בהם קירות הבית. בפטירתו הותיר אחריו ח"י אלפים ספרים.

בילדותו, בימי שלטון התורכים, סבלו יעקב ומשפחתו חרפת רעב. אך תקווה הייתה בלבם לגאולה ולשיבת ציון. בימים ההם היו בעלי חזון שחזונם היה תקומה למדינה יהודית. משעבר שרביט המלוכה מן התורכים לבריטים, נתגברה התקווה לגאולת הארץ ולשלטון של יהודים במדינת היהודים. שני קלסרין שימשוהו ליעקב, אחד של עניינים שלו ואחר עניינים של ארץ ישראל ובהם שמר מסמכין שיפים לשעתן ויפים לדורות. בזו של ארץ ישראל, בראשיתו, הניח הצהרתו של הבריטי לורד בלפור. הצהרה זו משנת תרע"ז הפיחה רוח חיים בעם וביעקב וגברה בלבבות הציפייה להקמת מדינה של יהודים בארץ ישראל. משנתבגר יעקב, הילך מבית לבית, מחצר לחצר וממבוא למבוא והכריז דברי הרב קוק: "אתחלתא דגאולה, אתחלתא דגאולה!"

זה תרגום מכתב המעיד על הצהרתו של בלפור:                 

2.11.1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

 

 

 

שתי תמיהות היו לו ליעקב: הראשונה מה לו לערל נוצרי שעמל הוא למען יהודים? אולי סבור הוא ששיבת ציון תשיב משִׁיחו, האיש ההוא, ישו?! בין כך ובין כך, וכי ידיו של בלפור עושות בית לאומי? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – מלאכתם נעשית בידי אחרים, גם זו לטובה.

התמיהה השנית למה כתב "בית לאומי" ולא בשם המפורש "מדינה יהודית"? שמא רצון היה לו לשׂום ענן וערפל במילותיו מחשש מה יאמרו הישמעאלים? – גם זו לטובה. אמר יעקב לרעיו: אם ראית איגרתו של בלפור צַפֵּה לרגלו של משיח.

 

 

שלושה "ספרים לבנים" נגסו בהצהרתו של בלפור ואפֵלה נפלה עליה. ראשון שבהם של וינסטון צ'רצ'יל משנת 1922; שני של לורד פאספילד משנת 1930, ושלישי של מלקולם מקדונלד משנת 1939. שלושה אלה עשו הגבלות לעליית יהודים לארץ ישראל, עשו גבולות לרכישת קרקעות והטילו סייג על קיומו של הבית הלאומי אשר בלפור הצהיר עליו.

על הספר הלבן השלישי כתב יעקב ביומנו באותיות של בני ענקים:

"הספר הלבן הוא ספר שחור ויום שחור ליהודים".

דוד בן גוריון נתן שם לספר הלבן וכינהו "ספר המַּעַל", על שום שממלכת בריטניה מעלה מעל בנדרה אשר נדרה. טרם פורסם הספר השלישי – יזכרהו עם ישראל לדראון עולם – ישבה ועדת וודהד, נתוועדה ועדת פיל וכונסה ועידת השולחן העגול, העלו מחשבות על מדינה דו-לאומית והעלו חרס בידם כי היהודים והערבים זה בכֹה וזה בכֹה.

למה נזדעקו הבריטים לכנסם לוועדות וּועידות? משום המרד הערבי הגדול שהתפשט בארץ בין השנים תרצ"ו-תרצ"ט1939-1936 . באותן שנים מורא ופחד מהולים במאבק ובתקווה מילאו את נפשו של יעקב. במילותיו זעק זעקה גדולה ומרה:

כ"ז ניסן תרצ"ו [19.5.1936]

ביום זה החלו מאורעות חדשות בארץ לפי ידיעות העתונים בארץ. המצב מתוח מאד הדרך לתל אביב סגורה לפי הוראות הממשלה ומי יודע מה יקרה יום.

במשך השבוע נשמעו מאורעות שונים בארץ ובכל נקודה ישובית הרג, הרס, שרפה, והממשלה עודנה בשלה אחר ההרג הרס והחרבן באה למקום וחוקרת... כך נמשך המצב במשק החדש ומידי לילה התקפות חזקות וקול יריות מקרוב ומרחוק לא נתנו תנומה לעינינו. באחד מלילות מוצש"ק קרה גם בירושלים מקרה רצח ע"י יריות אל הקהל היוצא מקלנוע אדיסון במקרה נרצחו 3 אישים והמצב נשאר מתוח. מיד למחרת הוכרז מצב מיוחד בעיר.

 

אחר חג הפסח סיפר יעקב לרחל כיצד נרצחו שני מטיילים ליד טול כרם: "אויה לנו".

בלשון מגילת איכה כתב על יהודים אשר ערבים רצחום ביפו, על פועלים עבריים אשר ישמעאלים טבחום, על שדות וכרמים שרופים באש ועל שביתה של המוסלמים אשר פרצה פרץ ותקופתה כל ימות הקיץ. הוסיף על תיאור שלו: "בור כרה ויחפרהו ויפֹּל בשחת יפעל"; שסבלותיהם עצומים והפסדיהם גדולים שאדמותיהם יבשו, סוחריהם פשטו רגליהם ואין קונה. נמצאו בקלקלתם, ואילו ליהודים, שחרוצים המה, רווח והצלה בכלכלתם. שמעה רחל וחרדה אחזתה. שנה עברה מחודש חופתם, והנה תחת שמחה עלתה דאגה והינה חובקת בידיה את בתה הפעוטה רוחמה בת ב' ירחים. שמא תיסע לחָלָבּ עד יעבור זעם.

הימים ההם ימי בּוקָה מְבוּקָה וּמְבוּלָקָה היו. עוצר היה דבר יום ביומו ופעם אחת כשבת רחל ליד החלון, והנה רובה מכודן אל מול פניה ומאחוריו "כלנית" – כינויים של חיילים בריטיים שכומתתם ארגמן. נתעלפה, באשר עיניה לא ראו כזאת בחָלָבּ השקטה. רוחות מלחמה נשבו באירופה ויעקב כאילו שמע קול משמיים: "אל תירא עבדי יעקב אל תירא".

ידידים ערביים היו לו ליעקב. היכרות עשה עמם בשמחות של יהודים, בשוק מחנה יהודה ועם פועלים שעבדו בביתו. היה מכבדם והם כיבדוהו ונועצו בו. משנתגברו מאורעות הדמים ונתפרץ המרד הערבי הגדול, נתנתקו קשרים של ידידות ונתרבו שונאים ורוצחים ישמעאלים. עליהם אמר יעקב: "ראוי היה להם ומוטב היה להם שנתהפכה להם שלייתם של אימותיהם על פניהם ולא יצאו לאוויר העולם".

ועוד באשר לאישי הארץ, העריצו וכיבדו לרב פרופסור דוד ילין, על אשר היה מחנך דגול, על השפה העברית השגורה בפיו, על היותו אוהד ארץ ישראל ומסייע לילדים חסרי חינוך. "משכיל לדוד", סיכם ביומנו לאחר אחת משיחותיהם:

כ"א כסלו תרצ"ח [25.11.1937]

בינתים בא גם רבי דוד ילין ונכנסנו לשיחה ידידותית בנדון הבנינים בארץ. בעיר הכביש אגריפס הנסלל על ידי ערבים, משפטו של השיך פרחאן הנדון לתליה. אגב שאלני מהיכן אני היכן נולדתי וכו' אחר שנודע פרטים אודותי נענע בראשו והמשכנו בשיחה אודות מנהגי הפדיון אצל הספרדים.

 

והנה קרה אסון. חברות הייתה מרוקמת בין המפקח אבינועם בן דוד ילין לבין יעקב. ויעקב נזדעזע לשמע מה שאירע:

י"ז חשון – י"ט חשון ה'תרצ"ח [22 - 24 באוקטובר 1937]

יום קשה ומר לעם העברי בכלל ובשדה החנוך פרט בהגדע מאתנו המפקח לחנוך העברי מאת העם. בנפלו קרבן על מזבח המדע והמולדת

אבינעם ילין בן לרבי דוד ילין יבדל לחיים

ביום החמישי ט"ז חשון ב-7.30 בבקר בלכתו לעבודתו החנוכית היום יומית במחלקת החנוך הממשלתי על הר ציון לפני כניסתו למשרד ירו עליו ממארב מכדור אכזרים ומצרים והוא נפל בכניסה אל המשרד. וכעבור 3 ימים ובליל מוצש"ק פרשת וירא שבק חיים

תנצב"ה

 

נפשו של יעקב הייתה מעורבת במאורעות בארץ ומחוצה לה. נתרגש בירח תמוז לקראת ימי הזיכרון של הרצל וביאליק. לא נטה לאצ"ל או ללח"י, אך עקב קשריו עם קצינים בריטים במשטרת "מחנה יהודה", משפחות הרבה נסתייעו בו. אקדוח פָּרָבֶּלוּם נשא בחגורתו למען ידעו ויראו הימנו אויבים.

אהבה רבה הייתה לו לאסירים ולעולי הגרדום, בכעס כתב בתיבות גדולות:

ל' סיון תרצ"ח [29.6.1938]

היום הזה הוא יום המר והחשך לעם ישראל בכל מקום היותם.

ביום זה נתקימו דברי הנביאים מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה.

ביום זה נעשה עוות דין על נפש מישראל.

ביום זה נחרץ על צעיר אחד מדמי ובשרי מעמי ומארצי משפט מות.

ביום זה יד מלכות הרשעה היתה על העליונה.

ביום זה געה בבכי ובדמעה כל ילד וילדה איש ואשה.

ביום זה נכתם שמו של עם ישראל הנרדף.

ביום זה כבה אורו של היהודי באשר הוא יהודי

ביום זה הועלה על הגרדום הצעיר החף מכל פשע

שלמה בן יוסף הקדוש ז"ל.

הוא נתלה הבוקר בבית הסהר המרכזי אשר בעכו הערבית המרשעת על לא עון. משפטו נחרץ מתוך זה שכאילו ירה ממרחק של 170 מטר ליד המושב ראש פינה ובית המשפט הצבאי דן אותו לתליה. ואת הערבים המרצחים ערב ערב ובקר בקר ובכל עת ושהם מסתובבים ללא חת בדרכים במושבות ובערים. כזאת תעשה ממשלה אדירה כבריטניה הגדולה אשר דוגלת בסיסמא:

מדינה יהודית לעם ישראל

אז יאמר צור העולמים: וזכרתי את בריתי יעקב ואת בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר. ומי שעמד והעמיד את העולם ואמר לעולם די, כן יאמר לצרותינו די.

תנצב"ה

 

נתן יעקב עינו בעיתונים, עשה אוזנו כאפרכסת שמוע ברדיו לדעה מה ייעשה בעולמו של הקב"ה. ניתוח פוליטי מעניין סרטט ביומנו:

י"א אלול תרצ"ט [26.8.1939]

המצב הפוליטי בעולם הוא בכי רע ביחוד בין גרמניה הארורה המרשעת לבין פולין והימים היו מעורפלים עד כי הגיע היום וממשלת גרמניה הכריזה מלחמה ימח שמה וזכרה

ברור שממשלות אנגליה וצרפת היו נאלצות להסכים למלחמה למרות אי רצונן במלחמה ופעם הראשונה אשר אזני שמעו את ההחלטה מפי הקריין שממשלת אנגליה הכריזה מלחמה נגדית בעזרת האלקים, ואנו היהודים תקוה כי אנגליה תנצח במלחמה זו כקודמת ואחר המלחמה תבוא הגאולה לעם ישראל.

 

הרב יעקב קוצ'יק היה מאזין לרדיו בוקר וערב בכל יום תמיד. בולען לחדשות מן הארץ ומרחבי העולם ופולטן לרחל ולחבריו. שם מעקבו אחר המתרחש בגרמניה הנאצית וחרד לשלומם של יהודים. טלפון היה בביתו, ולו חוּגה גדולה ומספרו היה 5649. אנשי השכונה היו באים השכם והערב לשמוע ולהשמיע בשורות טובות, ולא עלינו בשורות שאינן טובות. התקופות תקופות של תורים למים ולקרח היו, שיירות ממוגנות לא התמהמהו והעלו מזון לנצורים בירושלים. צרורות פגזים כאבני בליסטראות נורו אל העיר מבלי הבחן החביאם לילדיו אל כלי המטבח, אל מתחת לשולחן. רוחמה נפצעה מרסיסי פגז בשוק מחנה יהודה בפינת רחוב יפו. אוכל ניתן בנקודות, במידה, במשקל ובמשורה. ככה אכלו בביתו: לחם קודם לקוֹקוֹזִין, וקוקוזין קודם לממרח שוקולד, וממרח שוקולד קודם לביצים, וביצים קודמין לדגים. בשר היה בבל ייראה ובל יימצא אלא בשבתות, במועדים ובשמחות.

שמונה לילות לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, בליל י"ז בכסלו התש"ח 29 בנובמבר 1947 יום שכינויו "כ"ט בנובמבר", ראשו ורובו צמודים היו לרדיו. עקב אחר ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות למען תוקם מדינה יהודית. מבעד לחלונות ובפתח הדלת צבאו עשרות אנשים מן השכונה והאזינו בדממה.

בשומעו כי רוב העמים הרימו ידיהם בעד מדינה יהודית, מחא כף אל כף, צעקה של שמחה פרצה מפיו ועמה הפסוק: "כל העמים תיקעו כף הריעו לאלוהים בקול רינה". יצא לרחובה של עיר. חזה במשאיות עמוסות נושאות צעירות וצעירים שרים וצוהלים. נשים קיבלו פניהם בצהלולי "קוּלוּלוּ" וזרקו עליהם סוכריות. נְטַלָם לילדיו בידיו, והצעידם לכיכר ציון. המון עם רב נתרכז שם. מעגלים מעגלים רקדו הורה וזימרו. היו שצווחו "מדינה עברית, עלייה חופשית" כבשיאם של ימי המנדט. משם נדדו לבנייני המוסדות הלאומיים. כמעשה כיכר ציון כן נעשה המעשה בכאן.

כל אותו הלילה לא ניתנה שינה לעפעפיו, ובהאיר השחר הלך להתפלל בבית הכנסת "אהל רחל". כיבדוהו בתפילת הודיה. משהגיע ל"למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה", קרא בקול גדול מילה במילה "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוהנו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". ולא יכול להתאפק. פרץ של דמעות עלה מעיניו, הקהל עודדו בהמשך התפילה "ובא לציון גואל".

לא היה נרגש כמו הרב יעקב מלמד כהן. טרם כניסת השבת, ביום שישי, ה' באייר התש"ח, 14 במאי 1948, נתבשרה האומה על עצמאותה. דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל וגולל בפני האסיפה בבית דיזנגוף את מגילת העצמאות. למחרת, במוצאי שבת נסתיימה תקופת המנדט הבריטי. אחר הבדלה, חיבק הרב מלמד את רעייתו רחל ויצאו למרפסת. הראה לה ירח שצורתו כציפורן. אמר לה: "יהי רצון שכשם שלבנה זו הולכת ומתמלאת, כך תהא מדינתנו החדשה הולכת ומתמלאת בעולים חדשים, בכלכלה טובה, במדע ובהשכל, בבניינים ובגנים, בבשורות טובות, בישועות ובנחמות, בילדינו, בנכדינו ובניננו. תשועת ה' כהרף עין". מאז אהבה רחל לראות לבנה בלידתה.

למחרת השבת יצאו צבאות ערב ויילחמו בישראל מלחמת חורמה ולא יכלו לו. וינוסו ביגון ובאנחה. אז ישיר ישראל את השירה הזאת: "כל עוד בלבב וגו'".