מכתב גלוי לעופר שלח

 

מאת: רחמים מלמד כהן

לסדר: מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב

 

שלום לך עופר,

מקשיב אנוכי לעמדותיך הפוליטיות המנוסחות ומגובשות. בין שדעותיך אינן מתקבלות על הדעת ובין שמתקבלות. הרי בהצעת תיקון החוק שהנך מגיש לכנסת בקשר לחולה הנוטה למות  הנך טועה טעות מרה.

21 שנים אני "חולה הנוטה למות" או כפי לשון העם "חולה סופני". כאשר אובחנה אצלי מחלת א.ל.ס (לו גריג) שהיא ניוון שרירים, אמר לי הרופא: "רחמים, רחמים עליך, זו המחלה האיומה והארורה ביותר בעולם ואין לה תרופה ומרפא. שריריך המוטוריים יתנוונו לאט ותוך 2- 4 שנים תמות, בתקופת המחלה תהיה משותק כליל. זבוב יעמוד לך על האף לא תוכל לגרשו". אותו רופא רמז לי שאולי כדאי לי לעשות "חסד" עם עצמי.

אותו רופא אמר לאשתי כאשר הובהלתי לבית חולים "מדוע הזמנת אמבולנס?". עופר אתה מבין מה הוא התכוון?. אותו רופא צעיר הלך לעולמו שנתיים אחרי איבחוני. אינני כותב זאת מתוך ציניות או חס וחלילה שמחה לאיד, אלא כדי שנדע שאין אנו יודעים מה ילד יום.

במשך תקופת מחלתי בהיותי משותק לחלוטין רק עיניי נעות כתבתי בתנועת עין על גבי מקלדת וירטואלית במחשב שלי 13 ספרים שפורסמו, ועתה סיימתי לכתוב רומן. גם למדתי לצייר בתוכנת פוטושופ והצגתי 10 תערוכות במקומות מכובדים. אינני יכול לדבר אך אני מרצה לפני רופאים, אחיות וקהל באמצעות "קולן" – תוכנה הממירה כתב לקול. האימייל שלי פעיל מאוד, עובד שעות נוספות בקשר עם אלפי אנשים. עצות אני נותן למאות חולים ומשתדל לעודד "סופניים" להמשיך לחיות. אני כותב זאת לא משום יהירות או התנשאות אלא בנסיון לשכנע שהכל תלוי ברצונו של אדם ששותפים לו החברה ושמיים.

מי כמוך יודע את גודל השפעת החברה על האדם. בשעה שהחברה מקרינה על החולה הנוטה למות ומשדרת אליו כי טוב מותך מחייך, הרי הוא נוטה לשמוע ולקיים הצעת גדולים, אף להחשב "גבור". עמותות צצו לעודד ולדרבן בני אדם לכתוב הצהרות על רצונם למות בידי רופא או לקבל גושפנקה חוקית להתאבדותם. כולנו יודעים כי תפקידו של רופא ושבועתו היא להחיות ולא להמית ולסייע למלאך המוות. הכרתי חולת א.ל.ס. שמצבה הגופני היה הרבה יותר טוב משלי שרצתה למלא את רצונה הסמוי של סביבתה ובשמחה נסעה לשוויץ ארץ הקרובה לשמיים למבקשים להתעלות ולמות, חבל על דאבדין.

תמיד תמהתי, מה מביא לעיתים את סביבתו של החולה הסופני להסכים אף לרצות שיחסלו את חייו. בטוחני שיש בחברה הסבורים באמת , בתמים ובכנות שזו הדרך לטובתו ולטובת משפחתו. יש המעוניינים בירושה ובאשר יותיר אחריו. יש המתכסים באיצטלה של "כבוד האדם וחירותו"  בעוד שכוונתם לחסוך בהוצאות. רופא אמר לי: "אתה בסדר, אתה בבית. אבל יש לי חולה סופני שתופס לי מיטה בבית החולים זה מספר שנים". ויש גם בעלי אינטרס פוליטי.

עופר, פעם אחת הלכתי לבדיקת עיניים, הרופא נתן בי מבט והחליט לא לבדוק את עיניי. קראתי את מחשבתו 'למה לי לטפל בחולה זקן, חולה שסופו קרב כאשר בחוץ מחכים נערים ונערות". חשד זה התאמת כאשר בחורה נאה נכנסה אחריי וזכתה לקבלת פנים מאירה. תפיסה זו גורמת לאנשי רפואה להתמחות בטיפול בצעירים צחים מחלב שעתידם לפניהם ולא בזקנות וזקנים מקומטים שעתידם מאחוריהם. בהזדמנות זו ראיתי בבית החולים חייל שהסתובב חבוש בעינו האחת שנפגעה והוא מלמל כל הזמן "הלך לי החיים. הלך לי החיים. לא שווה לחיות כך". אולי אמירה זו נאמרה בשעתה אך היא מבטאת חולשה ברצון להתמודדות עם קשיים ומצברי לחץ. כ-400 מתאבדים מדי שנה בישראל מהם הסבורים שהם אדון לגופם כשם שטוענים חלק מה"סופניים", אולי תוגש הצעת חוק בכנסת "חוק הנוטה להתאבד" הן מסיבה גופנית והן מסיבה נפשית?. זכות גדולה עומדת לאנשי אמונה הנשענים על דברי חכמינו "על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת". כשם שאדם נולד ואין שואלים לרצונו, כך נפטר מן העולם ואין שואלים לרצונו. אמונתם היא שהגוף ניתן כפיקדון על ידי בורא עולם. כל בוקר בקומי מתפלל אנוכי בכוונה עמוקה "אלוהיי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה... ואתה עתיד ליטלה ממני... כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך...".

בודאי תשאלני: ומה גם עם החילוניים או האתאיסטים? אשיבך דבר - כיום הטכנולוגיה, הרפואה, המדע והחברה מקלים על רווחת המוגבל ומשפרים את איכות חייו. יש לי משקפיים המטיבים את ראייתי, יש לי מכשיר שמיעה וטוב לי, יש לי כסא גלגלים במקום רגליי המשותקות והוא מתגלגל להרצאות, לתיאטרון, לשמחות, לבית הכנסת, לחברים, לטיולים, לקולנוע ועוד. נכון שעדיין אין נגישות לכל מקום אך חוק הנכים מועיל יותר מחוק הנוטה למות. משרד הבריאות אף סייע בידי להקים מעלית חיצונית. את ריאותיי ממלאת מקום מכונת הנשמה המנשימה אותי 24 שעות ביממה זה 15 שנה, חלק אינטגרלי מגופי, היא נישמתי השומרת על נשמתי. על טעם וריח אין להתווכח, אין לי טעם כי אינני אוכל או שותה אלא צינור המוביל את מזוני ("אנשור") ישירות לבני מעיי. עוטפים אותי נחשים של צינורות. על כל אלה – אני חי ויוצר. חייב אדם לברך על הטובה. עם כל הביקורת על המימסד והרשויות מדינת ישראל דואגת למוגבלים שבתוכה טוב יותר ממרבית מדינות העולם. הביטוח הלאומי, קופת חולים, רופאים, אחיות תרופות, פיזיותראפיסטים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומומחים עומדים לשרת את המוגבלים בגופם, בשכלם או בהתנהגותם – אז למה לרצות למות. כיום ישנם פתרונות לרוב המחלות, לכאבים ולסבל. חלקי חילוף לגוף מאפשרים תיפקוד נאות לנפגעים. טלפונים חכמים, טבלטים, מחשבים משוכללים, האינטרנט, הרדיו והטלויזיה – כל אלו מעשירים עולמו של האדם בכלל, של הקשישים שעתותיהם בידיהם ובמיוחד של חולים. אבות אבותינו לא זכו לשיפעת הפתרונות הללו. לפניי, על צג המחשב, אני מעיין בספרים ובמיוחד בשו"ת בר אילן בו אגור ארון הספרים היהודי. אנוכי דולה ומשקה לעצמי ולאחרים.

עיקר הבעיה טמונה בראש, במוח. אין ספק שישנה השפעה פסיכוסומטית אצל בני אנוש וחשיבה חיובית, אופטימיות, תקווה, אמונה ואהבה מאריכים שנות חיים, מוסיפים משמעות ואיכות חיים טובה לכולנו, זה אפשרי. למה לתמוך בחידלון הגוף. תיקון החוק המוצע על ידך הוא מחדל.

פרופ' אבינועם רכס, נוירולוג, יו''ר הלשכה לאתיקה, ההסתדרות הרפואית בישראל, שאל אותי "ומתי תחליט על סיום חייך?" השבתי "זו אינה החלטה, אבל כבר מעכשו אני מבקש שאם אאבד כל יכולת לתקשר עם הזולת ואאבד הכרתי, נא לא לעשות מאמצים להאריך חיי, ובשום פנים ואופן לא להמיתני, כי זה רצח, שפיכות דמים".

מר שלח, האינך סבור שתיקון החוק שהנך מציע יביא למדרון חלקלק וירבו צעירות וצעירים, מבוגרים וקשישים שימהרו למלא טופסי בקשה להפסיק חייהם בשעת רצון? טוענים שמספרם מועט אך הגרף הולך ועולה. התקשורת המהללת ומשבחת את ה"אומץ למות" תורמת לא מעט להאדרת הזלזול בקדושת החיים.

עופר שלח, תסכים אתי שיש בקרב חלק מהנוער זלזול בחיים. הדבר מוצא לו ביטוי באלימות המתפשטת, ומשמעה אי אכפתיות מגופו של ה"אני" ושל הזולת, וכל זאת על דברים של מה בכך. ההטרדות המיניות ומעשי האונס הרבים הינם עדות להשפלת הגוף ולתחושת הטומאה המלווה את הקורבן הנפגע. ומה עם הזנות הפושטת בכל אתר ואתר? זו אינה רוח היהדות הגורסת כי גוף האדם קדוש. קח לך סמים כדוגמא, כל הנוטל מהם יודע בהכרה מלאה שעתיד הוא לאבד הכרה ולהתמכר לסם ואולי אף לשבוק חיים. האין זה זלזול בקדושת החיים? וכן השיכורים, המכורים להימורים המוכרים גופם ומשפחתם בעבור חופן שקלים. בית הסוהר אינו מרתיע פושעים כל כך, שהרי בפיהם "אכול ושתה כי מחר נמות".

כתבתי דוגמאות אלה כדי לשבר את האוזן כי הזלזול בגוף האדם גולש אל התיקון שאתה מציע בחוק החולה הנוטה למות. הרב פרופ' אברהם שטינברג, נוירולוג, מנהל המכון לאתיקה רפואית במרכז הרפואי "שערי צדק" וחתן פרס ישראל, העוסק בשאלות של רפואה והלכה היה יו''ר הוועדה הציבורית שגיבשה את "חוק החולה הנוטה למות" המקורי בשנת 2005. הוועדה עשתה מאמץ רב על מנת שהחוק יהיה מאוזן ומקובל על כלל ישראל דתיים ושאינם דתיים. הרב פרופ' שטיינברג הצליח לנסח קריטריונים המבוססים על פי ההלכה, מתחשבים בחולה מתוך גישה הומנית ומתוך שאיפה לאחדות בעם ישראל. והנה אתה בא ומציע תיקון בחוק שיאפשר לרופא להמית בידיים את החולה ובאופן מלאכותי. האם הנך מודע לכך שה"תיקון" הוא "קלקול" ויביא לפיצול בעם?.

כבוד הבריות – בהחייאתם ולא במיתתם. רצונו של אדם – כבודו, אך יש גבולות וסייגים לרצונותיו של אדם. דעות ושכנועים מנתבים רצונותיו של אדם ועל פי רוב הם נעוצים בחינוך בבית, בבית הספר, ברחוב, בקהילה, בסולם הערכים המשודר אליו ובחוקי המדינה.

אספר לך מעשה שהיה. פעם אחת בראשית מחלתי כאשר ידעתי את אשר עתיד לקרות לי, חשבתי בלבי שמא אתפלל ואבקש שתתקרב מיתתי שלא אהיה נטל ועול על משפחתי ובמיוחד על רעייתי אלישבע. הלכתי ושפכתי לבי בפני חבר, הרב יגאל שפרן, והוא השיבני: "רחמים, כל חייך טיפלת, חינכת, גידלת, פירנסת ושימחת את משפחתך וקהילתך, עכשו תן להם להשיב לך כגמולך אשר גמלת עליהם, ותראה שהם ישמחו לטפל בך". הוא צדק. זה קרה כשהייתי בן 56. עתה כאשר קרבים ימיי לגיל 77 אני מסתכל אחורה בסיפוק על שנים פוריות ואושר בהן. לו שמעתי בעצת רופאים מסויימים ומושפע מעלוני עמותת "לילך" – לא הייתי ממלא ייעודי בחיים. לעומתם שני רופאים מעודדים אותי כל העת והם פרופ' נתן גדות, מנהל היחידה הנוירולוגית במרכז הרפואי "מעייני הישועה", ופרופ' דוד לינטון ראש המחלקה לטיפול נמרץ נשימתי ב"הדסה". יש רופאים עם נשמה טובה.

אני יודע מה שתגיד, עופר, "אתה אדם מיוחד, לא כולם כמוך. זכותך לחיות וזכות אחרים למות". למות איננה "זכות" אלא מציאות טבעית. אולי אני אדם מיוחד, כל אחד הוא מיוחד וכולנו נוטים למות מיום שנולדנו. אין זה עניין כלכלי למרות שמצב כלכלי טוב עוזר במקצת, אלא הרצון לחיות נובע מתוך הנעה קוגניטיבית אמוציונלית המושפעת מן הסביבה של אדם.  עקרונותיי , כמדומני, יפים לכל אדם. על קברניטי הממשלה והמדינה לעשות כמיטב יכולתם לרווחתם הקיומית של כלל האזרחים וביניהם הקשישים, החולים והנכים המוגבלים. בכך ניכר שלטון ממלכתי.

ראה נא כיצד עם שלם דואג לחייהם של שלושה נערים חטופים, אנו צמודים לתקשורת וחרדים לשלומם, צה''ל, המשטרה ויתר כוחות הביטחון אינם חוסכים כל מאמץ וממון לשמור על חיי הנערים. ההקפדה על חיי אדם ובפרט חיי יהודים אחר השואה נעשית רגישה ומקורה ברוח היהדות. התורה משקפת את חשיבות שמירת החיים במצוות כגון: "קדושים תהיו", "לא תרצח", "לא תתגודדו", "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", "ובחרת בחיים" ועוד. איננו צריכים לנהור אחרי עמים אחרים ולחקותם בעידוד חולים סופניים למות, כי אנו חייבים להיות עם סגולה המורה את ערך החיים, מהותם ומשמעותם.

לגבי גוסס יש בהלכה הקלות לקרב קיצו, אך ששה חודשים לפי הערכת הרופאים שזו תוחלת החיים של חולה? מי שמם למנות ימיו? קירות בית לוינשטיין וכותלי בתי חולים יוכיחו שיש הפתעות לחיים. יודעני שישנם רופאים המצטערים שסייעו לחולים 'סופניים' לקטול חייהם, ואני משער שרבים מהנוטים למות שמתו במו ידיהם או בידי אחרים מתהפכים בקברם ומבכים את מותם המוקדם.

עופר, אני מלאה אותך בנימוקים, אך אלו דברים היוצאים מן הלב של חולה סופני שסוף סוף חי, ואין סוף לאושרו. אני מרגיש כאילו קבור בחול, רק ראשי צץ החוצה, עיניי צופות בעולמו של הקב"ה ואני אומר בלבי: מה נאה עולם זה המונהג בחסד וברחמים. לא בהמתת חסד ולא ברצח מתוך רחמים. בודאי שאני מתגעגע לעמוד על רגליי ולהלך בהם, ברור שרצוני לאכול, לשתות ולנשום כאחד האדם, אובה לחבק ולנשק רעייתי, ילדיי, נכדיי וניניי. אמנם יש פיצוי בהבעת אהבתם אליי  והזאטוטים מטפסים עליי ושיחות נפש יש לי עם בני ובנות העשרה, אך הדוגמה שהם מקבלים על ערך החיים והנחישות להיאבק בקשיים – עולים על כולנה .

 

הנה סיפור מתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יא עמוד א :

"אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באה אשה לפניו בשני בצורת, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: העבודה, שאין בקופה של צדקה כלום! אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים! עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אתה אמרת: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו? מיד קרעו לו גזר דינו. הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו".

גם לי יש שאלות כלפי שמיים: למה זה קרה לי, ואם חטאתי, איפה הפרופורציה בין החטא ועונשו? אלא שכל שנייה, כל דקה, כל שעה, כל יום, שבוע, חודש ושנה אני מודה על ה'תוספת', ה'בונוס' לחיים שהוענק לי. יש דברים שהשתיקה יפה להם ואין לצאת בהם בתופים ובמחולות שמא יהיו חולים טרמינלים ואפילו אנשים בריאים שיידבקו במחלת הרצון למות.

הנה שיר שכתבתי בספר שיריי "לו"

הַאִם כְּדַאי לִחְיוֹת?

גּוּפִי שָׁתוּק רָתוּק

אַךְ אֲגוּדָלי יָנוּעַ

נְשִׁימָתי בָּאָה וְשָׁבָה

דֶּרֶךְ מְכוֹנַת הַהַנְשָׁמָה.

לָמָּה

לָמָּה אֵלִי

שֶׁנְּתַתָּ בִּי נְשָׁמָה.

 

אוּלַי אֵלִי

אוּלַי שְׁלַחְתַּנִי

לְעוֹדֵד אֶת הַבְּרִיּוֹת

כִּי אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה

מֻנַּחַת עַל הַצַּוָּאר

כְּדַאי לִחְיוֹת.

 

רַק שְׂפָתַי נָעוֹת

וְקוֹלִי לֹא יִשָּׁמֵעַ,

אוּלָם אֶצֹּר אַפְרֶה

וְשֶׁפַע אַשְׁפִּיעַ

עַל הַבְּרִיּוֹת

לִחְיוֹת

 

נִשְׁמַת כֹּל חַי

תְּהַלֵּל אֶת שִׁמְךָ.

אַף אֲנִי בְּחַיַּי

אוֹדְךָ

עַד כְּלוֹת.

 

 

 

אסיים מדברי דוב לאוטמן ז"ל, מי שהיה נשיא התאחדות התעשיינים, חתן פרס ישראל, נשיא עמותת "ישראלס", ובעצמו חלה ב-ALS. הוא נהג לומר כי התרופה הטובה ביותר למחלת א.ל.ס. היא העבודה, ולעסוק בכל מלאכה. זה נכון.

 

חזור בך, עופר, ועשה שלום בעם. אשמח אם תבקרני ונשוחח על הא ועל דא.

מלב חמים

רחמים.

 

 

 

תשובתו של מר שלח

 

רחמים שלום,

תודה על המייל. קראתי אותו בהתרגשות ובהערכה עצומה לגבורת הנפש שאתה מגלה. אני מאחל לך שתמשיך להיות אדם שכדבריך "אין סוף לאושרו". תפיסתי את חיי האדם היא שההכרה שלנו היא שקובעת את ההוויה של חיינו, ואתה דוגמה מופלאה לכך.

זה אינו משנה את המחשבה שהובילה אותי לתיקון החוק שהצעתי. יש אנשים המגיעים לסוף חייהם, ומבקשים לשלוט בגורלם גם כאשר העתיד הוא ברור ובלתי נמנע. יסורי הגוף ואימת המוות המתקרב מתחברים אצלם גם לתחושה חזקה של אובדן המשמעות, כשהמידה המעטה של שליטה בגורל נלקחת מהם. אני מבקש לאפשר לאנשים כאלה, שכמוהם פגשתי בחיי גם בין בני משפחתי הקרובים -שאהבו את החייים ודבקו בהם ממש כמוך – ללכת בדרכם.

ושוב תודה, חזק ואמץ

עפר שלח