הארץ | בוא חום

רחמים מלמד-כהן

 

בוא חום / תמר אגין / בהוצאת ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר

 

קריאה של שעה מלאת התרגשות והזדהות עם מחשבותיה, הגיגיה ולבטיה של המחברת, זוהי התחושה תוך עיון בספרה של תמר אגין "בוא חום". הספר מגרה לקרוא בו שוב ושוב.

תמר אגין, אשה נאה ויפה, משכילה ורגישה, עברה טראומה קשה בשיא פריחתה. רוני, בעלה, לקה במחלת ALS, ניוון עצבים הגורם לניוון השרירים, ובהדרגה כל גופו השתתק וחייו דעכו תוך שנתיים. בזמן המחלה היו לזוג 2 פעוטות.

על גב הספר כתוב לאמור:

"תקתוק שעון המוות בשיריה של אגין הוא תקתוק דואלי. הראיה הפנימית המקיפה ספר פיוטי זה היא ככל שעמוקים המשבר והכליון, וודאי הסוף הקרב, כן רחבה בו זמנית אפשרות הצמיחה, הגדילה וההתפתחות האישית והזוגית".

 

אכן, הפן האמביוולנטי בין הרצון למצות את האהבה עד כלות נשימת בעלה, לבין הקשיים בניהול חיים יומיומיים, נחשף בין השיטין בשירתה הבתולית של תמר.

ייחודו של הספר "בוא חום" הוא בשילוב המאוזן בין פרוזה ופואזיה. השירים שרובם חסרי כותרת מתארים את הרהוריה של תמר על תהליך ההידרדרות הגופנית של בעלה, הם שזורים וטוויים בחמש תמונות המשקפות את תגובות החברים לטרגדיה שלה. התמונות כתובות בסגנון פרוזאי ומשמשות כרפלקטור ולעיתים כאנטי-תיזה לליריקה של תמר.

גועשת, סוערת, עורגת לחום ולאהבה, בשלה וכוספת אלי חום, דווקא במצב של הזדקקות להביע מתוך נפשה את תשוקתה, היא קוראת:

"בוא חום

בוא מבפנים, תמיד.

בפנים חום תמיד

בוא."

 

תמר מודעות לחזותה החיצונית המושכת ולאפשרות שיופיה אולי ייבול בעתיד, ולכן היא מחפשת את ההווה הקיומי.  "לא אולי מחר כי אם היום אני יפה מאד". ומאידך, ביום אחר מיואשת טוענת תמר:

"היום

 אני

פרח

נבול".

 

כדרכו של אירוע טראומטי מתבטאים השלבים השונים של התהליך הפסיכולוגי, החל בהלם, אבל והכחשה וכלה בהפנמת המצב, קבלה והתמודדות.

"נעל את נעליו כאילו לא נפלו עלינו השמים".

"אני לא רוצה לדעת שהמחלה הזדחלה כבר לרגלים שלך".

 

זוגיות היא דבר מורכב. ביחסים שבינו לבינה ישנן עליות וירידות. עיתים פורץ הרצון להרעיף על בן הזוג דברי חיבה ופיוס ולעיתים מתמלא בן הזוג כעס, זעם ותסכול.

"דמה אותי, האשה שלצדך

הולכת וגדולה, הולכת ומתגבשת

ואתה לא לבד, אלא חלק מהעצמה שלנו

חלק ממה שאנחנו" …

 

מאידך, "כאשר אנחנו יושבים בתוך הדירה ליד השולחן אתה אומר לי: הכל באשמתך".

מפעם לפעם זורקת תמר צרור של מילים מוברקות היוצרות אוירה הנובעת מפרץ רגשות דיפוזית, הקורא מחבר בדמיונו את המילים וכך מתקבלת תמונה אמוציונלית:

"כאב. קושי. כעס. ניכור. הרס. צער.

רחמים. אשמה. דיכאון. ריק. געגועים. ביקוש.

נחמה. חמלה. כח. אהבה. סליחה.

תודה."

 

בתחילת המחלה עדיין ישנה תקווה וייחול שבכל זאת תעצר או תתמתן ההתנוונות, החיפוש אחר האור, השמחה, והאהבה מתגברים על העצב והפחד. ובלשונה של המשוררת:

"…כאן אור

כאן שמחה

כאן אני אוהבת אותך"

 

"בואי אמת מבפנים

והראי לי את הדרך

בואי שמחה

ופוררי את ערפילי העצב

בואי אהבה

ומוססי את הפחדים".

 

שורות פיוטיות אלו מצויות כמטחווי עשרים שורות סיפוריות הרשומות בשפת דיבור פשוטה וישירה.

"…ריחות של בוקר וגניחת האוטובוס המתקדם לאיטו לכיוון נחלת יצחק, שם הבית שלי, שאותו בחרתי בגלל השם של הרחוב:" עמק ברכה". "עמק ברכה" הוא מעין מטאפורה המבטאת את מצבה הנפשי של המשוררת, אני נמצאת בעמק הבכא ומצפה לברכה, לנס.

שעת משבר, ובמיוחד תקופת שינויים בסטטוס של בני הזוג בעקבות מחלה, הינם קרקע נוחה לשינויים במעמד של בני הזוג . זאת אולי שעת רצון לפיוס, להבנה, לסליחה ולהתחדשות.

"היום אני מבקשת ממך סליחה על כל הפעמים שנפגעת ממני וסולחת לך על כל הפעמים שנפגעתי ממך".

"ויש כל כך הרבה מה לתקן. ולרפא ולסלוח ולהודות ולשמוח"…

"וגם, אם אמרתי זאת כבר - נו אז מה

ממני, ממך

מבקשת

סליחה".

 

הטיפול המתמיד בבעלה רוני, חולה סופני, גורם לה להיות כבולה  וצמודה אליו. הצורך, הדאגה הנפשית והטיפול היומיומי בפרטים קטנים כגון: השגחה, האכלה, רחיצה, תרופות, מכשירים, תקציבים ותמיכה מתמדת מבחינה רוחנית ופיזית – מנתקים את תמר מן החברה, מן העבודה ומן התקשורת עם העולם החיצוני:

"אתה זקוק לי

אני זקוקה לאנשים".

 

ישנם רגעים שבהם מצטברים רגשות אשמה, חידלון וחוסר אונים. הרעיה-המשוררת חשה כי היא איננה "האשה האידיאלית" … "וגם אחר כך גואה ועולה בי כעס על דונה אידיליה שאני לא", ומשליכה את טענותיה, טרוניותיה ומענותיה על הסבלים שהביאו מיטה מיוחדת לביתם. "המחלה מכניעה אותך לתוך המיטה הזרה שנכנסה אל ביתנו באלימות של קללות סבלים".

הטיפול בחולה מצריך כישרון של אמפתיה, להיכנס לעורו ולנפשו של החולה ולהבין את צרכיו, רצונותיו ומאווייו. אם בחולה רגיל נכון הדבר, קל וחומר בחולה סופני. תמר מנסה בדרך שירית להבין את כוונותיו ומחשבותיו של רוני וכאילו מדברת בשמו:

"הניחי העט וקחי את ידי

הקרה, הכבדה, בשלך החמה

קרבי עד אלי ואוכל לנשקך

כי חיי נחתמים

וגופי מתאבן

אך מקצה השמים, אין סוף הדרכים.

כבר שבתי אליך, אלי

לתמיד".

 

הדאגה מפני העתיד, להיות אלמנה, החרדה מפני נטישה ובדידות, אופפת את המשוררת הכותבת לעיתים במקצב סינקופי:

"ואתה

בביתנו

הולך ודועך

הולך ומת

מול הספרים שלך

מול עיני

בביתנו הולך ונגמר

מול הפרחים החדשים בחלון".

 

תוך ראייה מפוכחת על העתיד, קיימת הישענות נוסטלגית על העבר. וכאן מגיעה שירתה לשיא: "פעם… זרמתי, הוארתי, חפצתי חום, והבאתי ילדים, לא הפסקתי לעשות אהבה".

השירה והתיאורים של המחלה והסובב אותה מובאים בספר באופן כרונולוגי. הקורא מלווה את המשפחה בשלבי הגוויעה השונים עד לרגעי המוות. התיאורים סביב המוות משלבים פילוסופיה ואמוציות.

"למות זה כמו לחיות

אתה חווה את הרגע

להיפרד זה כמו להיפגש -

המקום הבא חדש ולא ידוע

צעד קטן - ואתה בעולם אחר

ובעולמנו לעד

האזיקים סוגרים על גופך מיום ליום

אבל אתה נוגע בחופש

מופשט אך אמיתי"

 

ילדיהם של תמר ורוני הקשובים למתרחש סביבם מדמים את הרוח המרחפת מעל הבית, והגדול שבהם שואל בתמימות: "אמא, את תמצאי בעל חדש?" האב טרם נפטר והילדים כברמחפשים את עתידם. כמה כואב, כמה עצוב, כמה מציאותי.

הפרידה קשה מאוד: "לקח ממני האיש של האמבולנס את תעודת הזהות שלך. וזהו".

שנת חייהם המשותפת האחרונה של תמר ורוני תועדה גם בסרט הטלויזיה "אבא הולך לקצה העולם". אף הסרט הוא מעין שירה ופיוט על יחסיהם של בני הזוג כאשר החידלון הולך וקרב. אחת התמונות המרגשות ביותר היא כאשר תמר שוכבת ליד בעלה, רוני, ברגעיו האחרונים, מחבקת ומנשקת אותו, ובשירתה:

"ואני נישקתי אותך

ועכשיו אני מחפשת אותך בארבע רוחות שבביתי

ובמרומים".

 

הסירוב להתנתק מן האהוב, הרצון להמשיך את הקשר גם לאחר שהגוף נטמן בקבר, השאיפה לשמור בזיכרון קטע חשוב ומהותי בחיים והמגמה לכרוך את החיים והמוות של רוני ביחד, משתקפים בשש מילים החותמות את הספר:

"במותך אני אתך

 

בחיי אתה אתי".

 

שירתה של תמר אגין הינה מבוע של רגשות השופעות אהבה, תקוה ואופטימיות מחד, ומאידך זעם על גורל בלתי צפוי. יש לקוות ששירה זו לא תהא בבחינת סובלימציה חד-פעמית הבאה לזכך ולפרק מועקה ולחצים נפשיים שהופיעו בעקבות הטרגדיה, אלא מנוף להמשך כתיבה על החיים מתוך עושר רעיוני, לשוני ורגשי.  

 

* הכותב ד"ר רחמים מלמד-כהן, חולה ALS.