דעתי על "מחוברים לחיים"

 

 

 

סרט המראה יחסים בין מטפל לחולה. השיחות האינטימיות ביניהם משקפות חיבה. דריס המטפל בעל חוש הומור עדין, מהיר מחשבה ותושיה , יש בו חן, אהבה והגנה לבוס.

 

נעים לשבת שעתיים ולהנות מן הסרט, משובות המטפל, מחידודי הלשון שלו, מהתנועות הקומיות ומדרך הטיפול שלו במטופלו פיליפ

לא מצאה חן בעיניי ההיפראקטיביות שלו, שעתיים בקולנוע זה נחמד, אבל לחיות 24 שעות ביממה עם 'רעשן' כזה זה לא תענוג גדול. החוצפה והלעג שלו כלפי צוות העוזרים ואפילו למעסיקו מצחיקים אך אינם מתאימים למטפל. לא אהבתי את נסיעתו המטורפת המסכנת את המטופל, את העישון הנכפה על פיליפ .חוסר הנימוס שמתבטא באלימות כלפי השכן, בדיבור קולני בתאטרון , בהפרעה ביום ההולדת של פיליפ, בלעג כלפי ציור מודרני – אמנם מעלים חיוך בחושפם את הניגוד שבתרבויות ואת הזיוף והצביעות של  החברה הגבוהה – אך נראה לי שהנוער שלנו אינו  מבין את דקויות ההומור ודריס משמש להם מודל לחיקוי התנהגותי.  בעוד שכאשר נשימת אדונו קשה הוא משקיט אותו במילים 'תרגע' ו'שקט' במקום להזעיק עזרה רפואית. הבמאי משתמש בטריק כאשר מעמיד מולו מטפל אדיש נטול יזמה ופורמי.

נכון, דרכן של קומדיות להגזים בתאור הדמויות ולהעצים את הפן הקרקטריסטי 'שבהן. אני לא הייתי רוצה מטפל כזה.

 

הערה לתיאטרון יי-ם. המקום המיועד לנכים באולם הקטן הוא בקידמת האולם בצד ששמאל , קרוב ביותר למסך הענק.

זכיתי לראות רק את החצי התחתון של הסרט עם הכתוביות בחלקן הרחוק מטושטשות והדמויות מעוותות. נאלצתי לראות את הסרט בביתי.

גם באולמות האחרים מושב הנכים הוא בצד. בעצם בכל האולמות בארץ אם יש כבר מקום לנכים הוא בצד או עונש בפינה. הנכה זכאי כמו כל אזרח למושב במרכז אם לא למעלה מזה. גם אם הדבר מצריך תיכנון שונה של מושבים ווויתור על מספר כסאות. יציאתו של נכה מביתו לארועים מחייבת לוגיסטיקה מורכבת וזמן רב. לכן נכים רבים ממעטים ביציאה מן הבית. אם כבר הם עושים מאמץ ניכר מן הראוי שהחברה, ובמקרה דנן בעלי אולמות יעשו את המירב שלנכה תיגרם נוחיות והנאה בכל מצב.

וחי אחיך עימך(ח' ראשון נקוד בצירה)