הצופה | הנשמה לך והגוף פעלך

הנשמה לך והגוף פעלך

אברי הגוף בתפילות ימים נוראים

 

 
ב'נשמת כל חי' שאומרים בשבתות ובמועדים, משולבת הנשמה עם הגוף "ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמיים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנו מספיקין להודות ולהלל ..."
 
הימים הנוראים הם ימי חשבון הנפש. התעלות רוחנית, התרכזות בנבכי הנשמה, מאופיינים בתפילות. גם הכלי, גוף האדם, מוצא את ביטויו בתפילות, הן במשמעות הפיסית והן במשמעות הדימויית-מטאפורית.  אנו מתוודים "הנשמה לך והגוף פעלך”, ביטוי זה  מסמל את שיתוף הגוף באחריות אנוש למעשיו. שני איברים בולטים כמוטיב חוזר בתפילות:  הלב והפה.
 
הלב
 הלב, משכן הרגשות, נחשב מאז ומעולם מרכז המחשבות והתחושות .  ביטויים כגון : לב טהור,  לב נשבר, לב רך, רחמנא ליבא בעי, אומץ לב, בר לבב, גבה לב, חסר לב, כאב לב, שפך את ליבו וכדו,' מעידים  כי הלב מייצג אפיונים באישיות האדם. פעימות הלב והלמותו הם הסימפטום לרגשות, למרות שמבחינה ביולוגית הלב אינו אלא שריר השואב ומזרים את הדם. בעגה העממית הלב הוא המצפון, ההגיון ואופיו של האדם.
"אדון הסליחות , בוחן לבבות" [ס]  פיוט נפוץ , נכנס אל הלב ופותח את ימי הסליחות של בני עדות המזרח בחודש אלול.  בסליחות נוסח אשכנז הנאמרים לפני ראש השנה מצינו:  "מול את לבבנו לאהבה את שמך"[א] (מתוך "זכור לנו ברית ראשונים"), וכן "הישר לפניך לב עקוב" [א] שאומרים בערב ר"ה (מתוך "אל אמונה עזרה הבה" לר' אפרים בן יצחק מרגנסבורג, מאה 12). בפיוט "אחות  קטנה" [ס], (ר' אברהם חזן גירונדי , מאה 13, ספרד)   הפותח את תפילות ראש השנה, מתוארת האחות כמי ש"ליבה קרעו"  ולכן תכלה שנה וקיללותיה. מנהג מקובל לומר את הפיוט” אלוהי אל תדינני" [ס] (יצחק אבן מר שאול, מאה 10 ,ספרד(   לפני ברוך שאמר, בו שופך האדם מרי ליבו ואומר: "דוֵה לֵבָב אֲנִי נִצָּב וְנֶעְצָב". אולי משום  כך חרד המתפלל באומרו "ה', ליבי מלהבי אש רשפך בורח" [ס] בפיוט המושר לפני חזרת הש"ץ.  ובמוסף של ר"ה מתחנן כל יחיד "להסיר מכשול מלב העקוב" [א] (בפיוט "אף אורח").  בשחרית של ר"ה ברשות הש"ץ  משתתפים איברים רבים ובתוכם הלב " קרבי יחמרו בחקרך חלוחיל, קורי עפעפי אזיל כמזחיל ,חם ליבי בהגיגי יגחיל [א].
 
בתפילות יום הכיפורים הלב פועם  והאדם נכון להתוודות , ומודה לה' על הגוף שנתן לו. כך נפתח הצום בפיוט של אבן עזרא "לך אלי תשוקתי ... לך לבי וכליותיי..." [ס]. ובתפילה זכה שלפני כל נדרי נפתח הלב בווידוי "בדרכי לבי מאסתי...לא קדשתי את אבריי...הלכתי אחרי עיניי... אוי לאוזניים... כי באלה האברים והחושים שחננתני בהם..." [א]. אכן פתלתול ועיקש ליבנו, אולם תקוותנו "וטהר לבנו לעבדך באמת" [א,ס] ,כי אתה חופש כל חדרי בטן , רואה כליות ולב.
 
הפה
הפה הוא אמנם איבר אכילה, אולם הוא משמש להגייה, להבעה ולתקשורת. הדיבור הוא המבדיל בין האדם לשאר בעלי החיים, "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון....". הנפש החיה היא ה'רוח ממללא',  היא יכולת הדיבור שניתנה  לבן אנוש. ובימים הנוראים בווידוי, בתשובה ובתפילות, מקומם של הפה, הלשון והקול הוא מרכזי.
 בלשון העברית ישנם ביטויים וניבים המבהירים את מחשבות האדם והתנהגותו דרך פיו ולשונו, לדוגמה : פה מפיק מרגליות, פה רך, מוצא פה, אחד בפה ואחד בלב, לשון הרע, לשון נקייה, לשון הקודש, חלק לשון, נכשל בלשון, מוות וחיים ביד הלשון וכדו'.
הפה, כולל השפתיים, הלשון והקול, היינו הדיבור, הם האיברים שאדם מרבה לחטוא בהם. הימים הנוראים מתקינים לאדם אפשרות לתקן בדיבור. "קום קרא בתחנונים..., מה נדבר ומה נצטדק..." מתחננים בסליחות, ומוספים "תשעה לתפילת ולשיח רינתי"[ס]. החזן מרים קולו בסוף התפילה " תקובל צעקתכם !"[ס].
טבעי הדבר שבהתרת נדרים וקללות תופענה מילים הקשורות לדיבור , "בין בלשון איסור..בכל מוצא שפתינו... בין מדברים הנוגעים לגוף...". בסליחות גועים בבכי "אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש... צעקנו בפינו חטאנו", וכשמגיעים לאבינו מלכנו זועקים "שמע קולנו חוס ורחם עלינו". בסליחות ערב ר"ה בנוסח אשכנז אומרים "חיים פי צדיק ופי רשעים מחיתה" (מתוך "חיים ארוכים")[א]. אף השן בחלל הפה זוכה להשתתף בסליחות "חורקים שן ושוחחים אך זה היום" [א] (סליחות יום ה', מתוך "איה קנאתך וגבורתך").
אותם ששה פסוקים שתחילתם ראשי תיבות קר"ע שט"ן  פותחים בפסוק "קולי שמעת, אל תעלם אזנך לרווחתי לשוועתי"(איכה ג, נו), החזן  קורא בקול והקהל מחרה אחריו בקול. פסוקים רבים מן המקרא משולבים בתפילות ימים נוראים, חלקם מתיחסים לדיבור. בהפטרה של ר"ה בה נאמר על חנה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א, א, יג), בתפילתה  היא יועצת עצה אקטואלית "אל תרבו תדברו גבוהה", (שם, ב, ג), ובהפטרה נוספת "קול ברמה נשמע... מנעי קולך מבכי..." (ירמיהו לד, יא).
קול השופר מעורר קולות פנימיים בנפש היהודי . במזמורו של דוד המלך שאומרים לפני תקיעת שופר אמנם אנו מזמרים "זמרו אלהים זמרו" (תהלים מז, ז), אך לאחר מכן מודים כי "כל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי". בווידוי הגדול לרבנו  ניסים  ראש ישיבת בבל , שהתקבל בעדות רבות , מודגש חוסר האונים להתבטא בפה ולבקש מחילה "אין לי פה להשיב  ולא מצח להרים ראש".  בהקדמה לקרובות, חזרת הש"ץ בשחרית של יום הכיפורים פוצח בעל התפילה  במילים "אפתחה פי..." [א]  , ולפני מוסף " אוחילה....לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון"[ס].  התשליך הוא מעמד סמלי, ובטקס זה מזכירים חטאים וביניהם  "ודיבור חול בשבת". בהכאה על חטא  לא נשכחות השפתיים " שיח שפתותינו אם נברור כשושן" [א] (סליחות יום ג', "אליך נשואות עינינו"),  וכן "על חטא שחטאנו בטומאת שפתיים...בוידוי פה ..במראית עין ...בעיניים רמות ..בצעדי רגליים להרע ..ברמח אברינו..."[א,ס]. "אף שפתינו מדובבות ישנים..." [א] מדובבות השפתיים בתחינות לאחר סדר העבודה.
מנהג יפה נהוג בערב יום הכיפורים לאחר הסעודה המפסקת, מברך האב את הילדים  ובין השאר מאחל "פיך ידבר חכמות,לבך יהגה אימות, ידיך ....רגליך..." [ס]. נחזור לפיוט "אחות קטנה" שם מתרכך קולנו ואנו פונים לקב"ה במילים של כנסת ישראל: "בנועם מילים לך תקראה"[ס].
 
העיניים
העיניים הן איבר הראייה. הערך המוסף לעיניים במקורות היהודיים ובתוכם התפילות הוא בהשאלתן לתכונות אנוש, ורבות הדוגמאות לכך: עין טובה, עין הרע, עין יפה, צר עין, כליון עיניים, אחיזת עיניים, עיניו בראשו, גבה עין, מאיר עיניים, חשכו עיניו וכדו'.
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" מתפללים מידי יום, ואכן מקומם של העיניים בתפילות הימים הנוראים משמעותי. הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" [ס] החותם את הסליחות, והפיוט "אשרי עין ראתה כל אלה...למשמע אוזן..."(ראב"ע) הנאמר אחר סדר העבודה במוסף של יוה"כ, מהווים מעין מסגרת המשקפת את המתח בין תחילת התפילות  לבין אנחת הרווחה לקראת סופן. העיניים פקוחות כבר בתחילת ימי הסליחות "ועיניהם תולים למצוא רציון" [א] (סליחות יום ב', מתוך: "מלאכי רחמים משרתי עליון"), ובשעת הנעילה , התפילה החמישית והאחרונה ביום כיפור , ברגע האחרון עדיין מבקשים מחילה  "אל נורא עלילה... לך עין נושאים..." [ס] (ר' משה אבן עזרא, מאה 11 , ספרד).
 
אל אמרי סליחות כגון "לבי ועיניי לחטוא יאותו"[ס] ו" איככה אפצה פה ואיך אשא עין" [א] (סליחות לערב ר"ה), מגויסים מקורות מקראיים: "עיניי תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי" (תהלים כה, טו)  ו-"בדמעתי ערשי אמסה" (שם, ו, ז).  העין היא החלון אל העולם החיצון ולפיכך מכים על חטא שחטאנו במראית העין ובעיניים רמות. אולם לרוב נשואות העיניים אל אל בשמיים ברחמים: "כי אליך עינינו"   (יעלה ויבוא). כך ביום הרת עולם, לאחר שמיעת קול שופר משווע הציבור:: "עיננו לך תלויות  עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו קדוש".
 
ידיים  ורגליים
הידיים בנויות לשם אחיזה, אך בשפה העברית משמשת המילה 'יד' גם במשמעויות לא גשמיות , למשל: יד ושם , יד חזקה, יד פתוחה, ידו בכל , ידו על העליונה, אזלת יד וכדו'. כמו כן הרגליים האחראיות לעמידה ולהליכה מוסבות באוצר המילים  העברי גם למשמעויות לא פיסיות, כגון: נר לרגלו, עלייה לרגל, פרש רשת לרגליו, רגליים לדבר וכדו'.
הידיים והרגליים הלא הם שליחיו ומשרתיו של המוח, מוזכרים הן בהקשר לארועים הסטוריים חשובים כמו עקידת יצחק  בפיוט 'אם אפס': "ידיו ורגליו עקד" , והן בדמוי הידיים בשעת מועקה "כי ידי כבדה על אנחתי"[א] (סליחות יום ה', "שחר קמתי להודות לך"). בנעימה לפני תקיעת שופר, כפות הידיים מלאות הבעה מורמות  כלפי בורא עולם "יום אהיה כפיי לאל שוטח " [ס] ( מתוך הפיוט  'עת  שערי רצון, ר' יהודה אבן שמואל עבאס , מאה 12 , חלב),.
רגע דרמתי ומלא הוד וקדושה הוא בשעת אמירת "והכוהנים והעם" בסדר העבודה של הכוהן הגדול, שאנו מתארים בתפילת מוסף של יוה"כ. רגלינו מתקפלות ואנו כורעים ומשתחווים. "כי כל ברך לך תכרע " האמורה ב'עלינו לשבח', מקורה בתפילת ר"ה.  כנגד על חטא שחטאנו בצעדי רגליים להרע ,עומדת תפילת חנה " רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א, ב, ט).
 
הפנים
שפת הגוף משקפת את הפרופיל האישיותי של האדם, ובמיוחד בהבעת פניו. כך אנו מוצאים ביטויים המאפיינים דרכי אנוש: פנים מאירות, בושת פנים, פני הדור, העמדת פנים, מגמת פניו, עזות פנים, גילה פנים בהלכה וכדו'.
הפנים אינם אלא ארשת המביעה רגשותיו ורצונותיו של האדם. "לך ה' הצדקה , ולנו בושת הפנים"  [ס,א  [ משיחים בסליחות, ובשעת נעילה מנוצלות הדקות האחרונות "פנים אין לנו פניך לחלות" [א], (מתוך ''מרובים צרכי עמך, סליחות).
 
הגוף
 האדם הוא יצור זקוף, וכאשר הוא כורע ומשתחווה, יש בכך משום כניעה, התבטלות, מתן כבוד וקדושה בפני בורא עולם. לגופה של תפילה, אנו ניגשים אליה  בחיל וברעדה, בכפיפת ראש ובנמיכת קומה  "בלב קרוע ומורתח, בקש רחמים" [א] (רשות הש"ץ "אתיתי לחננך", שחרית ליום השני של ר"ה,) , כל אברי הגוף נוטלים  חלק בתפילות הימים הנוראים: "הושחרו פנינו מפני חטאתינו ונכפפה קומתינו מפני אשמתנו ואין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, ואין לנו על מי להישען, כי אם עליך אבינו שבשמים “[א]  (סליחות לערב ר"ה).
זוכרני את אבי עט"ר זצ"ל כשהיה עובר לפני התיבה, ולפני שתקע בשופר, רטט כל גופו ופתח בלחש:
"רבונו של עולם בניך בני רחומיך שמו עיניהם לנגדך ....ושמוני שליח לתקוע שופר לפניך..." [ס].
חלחלה אחזתנו.
נסיים בבקשה "רפאני ה' כי נבהלו עצמיי. אדוני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.     
 
 
[א]  = אשכנזים
[ס]  = ספרדים