הצופה | לימודי תנ"ך בגובה העיניים

על לימוד התנ"ך והוראתו ב"גובה העיניים"

2 סיפורים

 

כמפקח על בתי ספר בחינוך הממ"ד, צפיתי בשיעורי תנ"ך רבים. ברצוני לתאר שתי דוגמאות:
פעם אחת נכנסתי לכיתה, והמורה לימדה על פרשת הכאת-הסלע על ידי משה, שנאמר: "וירם משה את ידו ויך את הסלע" (במדבר ו:יא). אחד התלמידים הצביע ואמר: אז משה חטא! כי ה' אמר לו לדבר אל הסלע והוא הכה את הסלע במקום לדבר אליו. המורה השיבה: ש… ש… ש… אסור לדבר ככה, אסור לומר שמשה חטא, משה היה צדיק ועניו מכל האדם. אם הוא עשה את מה שעשה - זה היה רצונו של הקב"ה.
גישה זו עלולה להביא את התלמיד לידי תפיסה פאטאליסטית שמשמעותה: כל מה שהאדם עושה, אינו עושה מרצונו, אינו באחריותו, אינו מתוך בחירתו… ואידך זיל גמור. הניסיון של המורה "לקדש" את משה לדרגה עילאית של בן אנוש בלתי חוטא, ולהעביר את האחריות למעשיו אל גורם חיצוני - עומד בסתירה לכתוב: "יען לא האמנתם בי להקדישני… לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ…" (שם כ:יב).
יש להניח שהתלמיד יעביר את המסר המוסרי של המורה אל עצמו ובדרך של השלכה, מחשבותיו, הצהרותיו והתנהגותו יהיו מופקעים מאחריותו האישית שהרי "הכל בידי שמים".
 
ופעם אחת באתי לשיעור בכיתה ו' בנות בבי"ס בעיר לוד. נכנסתי עם תלמידיי מהמכון להכשרת מורים ליד ישיבת שעלבים. התלמידות, שבהגדרתן היו טעונות טיפוח, הקשיבו קשב רב לקריאת המורה בספר שמואל ב', פרק ו', על פרשת פרץ בעוזה. כזכור, ארון האלוקים על העגלה בדרך לגורן - נכון, שם נאמר: "וישלח עוזה אל ארון האלוקים, ויאחז בו כי שמטו הבקר, ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם האלוקים על השל, וימות שם עם ארון האלוקים" (שם ה, ו).
אחת התלמידות הצביעה ואמרה: מורתי, זה לא פייר, עוזה בסך הכל רצה לעשות טובה לה'. הוא עצר את ארון-האלוקים שלא יפול. אז למה ה' הרג אותו? אם ספר תורה בבית-כנסת עומד ליפול, אז כאילו באופן אוטומטי אנשים מרימים ידיים לעצור אותו, אז ככה בטח היה עם עוזה.
המורה הגיבה בחוכמה ושאלה את התלמידות: נו, מה יש לכן להשיב על שאלה זו? חלק מהתלמידות השיבו במקהלה: ה' העניש את עוזה כי הוא נגע בארון ואסור לגעת בארון.
אבל התלמידה המשיכה להקשות: טוב, אז לפחות שה' היה פוצע את עוזה, אבל למה להרוג אותו?
שוב הטילה המורה על התלמידות לחפש תשובה מתוך הכתוב, בתוך הטקסט המקראי. לא עברו שלוש דקות ואותה תלמידה העלתה רעיון: כנראה שלעוזה היו הרבה חטאים לפני כן, וזה היה הקש ששבר את גב-הגמל (מאוחר יותר התברר לי שבשיעור הקודם למדו התלמידות במסגרת שיעור עברית את הניב " הקש ששבר את גב-הגמל", ואותה תלמידה השכילה ליישם את אשר למדה).
בשלב זה ביקשתי רשות מן המורה להמשיך את השיחה ופניתי אל התלמידה: הרעיון הוא יפה מאוד, אבל אי- אפשר להמציא סיפורים ועלייך להביא הוכחה לתשובתך .
שקט שרר בכיתה, ולאחר זמן מה השיבה אותה תלמידה בהתלהבות: המורה לימדה אותנו שאין מילה מיותרת בתנ"ך וכתוב: "ויכהו שם האלקים על השל וימות…", המילה "שם" מיותרת, מספיק אם היה כתוב: "ויכהו האלוקים על השל וימות". אז אם כתוב "שם": סימן ששם היה הקש ששבר את גב הגמל… (ובטוחני שהתלמידה לא עיינה במסכת סוטה ל"ה ע"א).
 
ננסה לנתח את דרך התשובה של התלמידה:
  1. המניע הרגשי שלה שאף לצדק, ליחס הגון ולפרופורציה בין החטא לעונשו.
  2. התלמידה חמלה על עוזה ולא נסחפה אחרי ההיגדים המוסריים וההצהרתיים של חברותיה.
  3. בסופו של דבר חיפשה התלמידה דרך להצדיק את מעשיו של הקב"ה, מתוך הפנמת העיקרון האמוני שה' צדיק והאמת עימו .
  4. כמעשה חז"ל, ניסתה התלמידה למצוא עוגן בכתוב דרך עקרונות הפרשנות הקלאסית של יתר וחסר.
וזאת תלמידה טעונת טיפוח!
 
מתן האפשרות לתלמידה לפרש את האירוע מתוך עולם המושגים שלה ומתוך המוסר על פי הגיונה - עשוי להביא אותה לידי הזדהות והכרה בצדק-האלוקי ובהשגחתו, יותר מדרך ההטפה, הקבלה העיוורת והריצה לציטוט, לשינון ולדקלום דברי מפרשים.
 
דור של" למה"
ייתכן שבגולה היה טבעי או הכרחי לראות בדמויות אבותינו "מלאכי עליון". מאידך, קשה לקרוא על מעשי האבות כפשוטם, מבלי להרהר בשאלות המוסריות, כגון: האם שיקר יעקב לאביו? מדוע שיקרה רחל ללבן בעניין התרפים? למה הרג משה את המצרי? וכיצד אפשר להתעלם מחטאו של דוד? אולי בגלל האמביוולנטיות של הלומד ואולי עקב הדילמות המוסריות שלו - התחמקו הלומדים והמלמדים לעבר התלמוד, שם מצאו מפלט וחוף-מבטחים המושתתים על היגיון, שקלא וטריא רציונאליים וקודים מוסריים המתקבלים על הדעת. התנ"ך הונח בקרן זוית, ולא היה מי שיבוא ויטול אותו (בקהילות עדות-המזרח, שינון ולימוד התנ"ך היה כנראה יותר מקובל).
 
עם קומה של מדינת ישראל התפתח לימוד התנ"ך ב"גובה העיניים" מכמה סיבות:
  1. העצמאות והאוטונומיה שלנו הביאה גם לפתיחות וחשיבה ביקורתית ויוצרת בכל התחומים.
  2. הקירבה לאתרים ההיסטוריים מתקופת התנ"ך, וגילוי תעודות רלוונטיות וממצאים ארכיאולוגיים (עיר דוד, תל חצור, תל גזר ועוד) - מאירים ומבהירים באופן חזותי ואקטואלי את התנ"ך, גם אם פה ושם עדיין לא מצאו פתרונות לסתירות או אי-דיוקים כלשהם. מצבת מישע ניצבת ממש בגובה העיניים.
  3. תלמידינו גדלים בדור של "למה". בכל הדיסציפלינות (תחומי-דעת) הם נדרשים ומחפשים את הקשר בין סיבה למסובב, בין גורם לתוצאה ובין עקרונות למציאות. החשיפה בפני אמצעי-תקשורת, מאגרי-מידע ואוכלוסיה פלורליסטית - מחייבת אותנו אנשי החינוך, לצייד את התלמיד בחיזוק אמוני ובכלים מדעיים, כדי שיוכל לעמוד בפני מערערים מבחוץ וזעזועים מבפנים.
  4. תפיסות דוגמטיות ומַנְטְרוֹת שאין להם תשתית של ההגות היהודית, ובלימת הבנת התנ"ך מתוך דיכוי שאלות, התנגדות והתמודדות - סופן שיביאו לצרות פרשנית של התנ"ך לחילון ולאפיקורסיות או להסתגרות, לפרישה מראיית האחריות הקולקטיבית במדינת ישראל .
אידיאליזציה וריאליזציה
אנו מוצאים אצל חז"ל גישות שונות ביחסם לחטאי האבות. הגישה האחת היא אפולוגטית (אידיאליזציה) ורדיקלית המעצימה את המיתוס שהאבות היו עילאיים ומושלמים. בתפיסה זו חכמינו מנסים להסתיר התנהגויות בלתי מוסריות, ללמד זכות על האבות, לשפר את תדמיתם וללמד עליהם סניגוריה. האידיאליזציה של האבות היתה דרך לחינוך העם.
הגישה האחרת היתה ביקורתית (ריאליזציה), אף היא משתקפת מתוך המדרשים והפירושים. גישה זו בנויה על ראיית האבות כבני-אנוש, בעלי חולשות, דמויות אמביוולנטיות החוטאות, נענשות, מתחרטות, שבות בתשובה ועוד. גישה זו חותרת לריאליזציה של התנ"ך.
למרות שהמקרא עצמו מבקר ומתייחס למעשי האבות ומביע עמדה וביקורת מוסריים - חז"ל מיתנו את התיאורים הדיכוטומיים במקרא וניסו שלא להפריז בכוחו של הצדיק מחד, ולא לערער את צדיקותו מאידך.
ניקח לדוגמא את פרשת "גניבת הברכה" ע"י יעקב אבינו.
בן אחותי, גלעד ששון, כתב עבודת M.A. באוניברסיטת בר-אילן על הנושא: "פוקדי עוון אבות - יחסם של חז"ל לחטאי האבות" בהנחייתו של ד"ר חננאל מאק. ברשותו, אני מצטט מתוך מחקרו.
הגישה האפולוגטית (הגנה): למרות שהחריד את אביו, ה' נתן בליבו שיברכו (ב"ר סז:א). יעקב לא בא במרמה אלא בחכמת תורתו (ב"ר סז:ד). והוא תם מן הגזל, מן העבירה מכל דבר מכוער (תדב"א ז). יעקב חשש לרמות את אביו והוא אינו שקרן (מכות כד ע"א). למרות חששו לבסוף התברך (ב"ר עט:ד). יעקב הפריד בין "אנכי" ל"עשיו בכורך" כך שלא שיקר (ב"ר סה:יח). יעקב נשתכר על שאמר "קום נא שבה" (ב"ר סו:ז).
את הגישה הזאת ניתן למצוא בקביעה הכוללת: "ויפנו אל המדבר"… ר' אלעזר אומר: לא הפנו אלא על מעשה אבות, שנאמר "המדבר" - מה מדבר אין בו כלום אף אבות הראשונים אין בהם לא עון ולא חטאת (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ב) (ששון, עמ' 53).
דוגמא נוספת מביא פרופ' משה בר במאמרו "על ליכודם החברתי של חז"ל" (בתוך: "ציון", רבעון לחקר תולדות ישראל נג, ב תשמ"ח): 'ויפן אהרן', שנפנה מצרעתו . ר' יהודה בן בתירא אומר: עתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר נתנגע אהרן. אם מי שאמר והיה העולם כ ס ה עליו ואתהמ ג ל ה  עליו ?! ועתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר צלפחד מקושש היה (במדבר טו:לב). אם מי שאמר והיה העולם כסה עליו ואתה מגלה עליו ?!..." (ספרי, במדבר, בהעלתך, קה)
 
לעומת זאת, הגישה הביקורתית מתבטאת בהדגשת אי-שלמותו ובהכרה במעשהו הבלתי-הוגן של יעקב: יעקב נענש על שהחריד את אביו (ב"ר צא:יא). יעקב נהג במרמה, ולבן נהג בו באותו אופן (ב"ר ע:יט). רמאות יעקב הביאה לפגיעת עשיו בזרעו (ב"ר סה:כא). זעקתו של עשיו גרמה לזעקתו של מרדכי (ב"ר סז:ד).
כדי לשבר את האוזן בנושא הגישה הביקורתית מובא להלן ציטוט ממסכת נדרים לב ע"א בשאלה מדוע נענש אברהם שזרעו יצא לגלות: אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו" (בראשית יד:יד). ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו:ח), ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (בראשית יד:כא).
דוגמא נוספת ממאמרו של משה בר : "בוא וראה כמה קשה מיתתן של בני אהרן לפני המקום. שבכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סירחונן. כל כך למה. כדי שלא יהא פתחון פה לכל באי העולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם, שעל ידי כך מתו (ויקרא רבה כ: ט).
מעניין שבתקופת התנאים רווחה הגישה האפולוגטית, לעומת זאת בתקופת האמוראים שולבה ביקורת כלפי מעשי האבות לצד האפולוגטיקה. רוב החומר הביקורתי מקורו דווקא בארץ ישראל…
 
בטוחני שהקטע הבא לא יושמט ולא יצונזר ע"י עיתון "הצופה ".
הנצרות שיפצה ועיגלה את הדמויות של האבות ואף השתמשה בשלמותן כדי לנגח את היהודים. יוחנן (ח :40-39) מביא את טענתו של ישו:" אם בני אברהם אתם, עשו כמעשה אברהם". יוהאנס כריסוסטופוס (408-347 לספה"נ) כותב בחיבורו "דרשות על ספר בראשית": "גם במקרה זה, אל תאמץ את ההשקפה שהמילים שנאמרו ע"י יעקב היו מרמה; אלא, חשוב שאלקים רצה שהנבואה שלו תתגשם ולכן ארגן שהכל יתרחש בדרך זו". בימי הביניים התהפך הגלגל, הנצרות תקפה את מעשי האבות וחכמי צרפת יצאו להגנתם.
 
נראה לי שהמטוטלת הנעה בין אידיאליזציה וריאליזציה בהבנת התנ"ך תלויה בכמה פרמטרים: א. בקשר בין התקופה והארועים ההיסטוריים ובין הצרכים החינוכיים של העם.
 ב. בהשפעת הדתות והתרבויות בכל תקופה ותקופה (הלניזם, נצרות, איסלאם וכו').
  ג. באופי האוכלוסיה (קהילה) היהודית, בהשכלתה ובמסורת ההנהגה הרבנית.
  ד.  באיזו סיטואציה ובאלו הקשרים נאמרים הדברים.
 
הגבולות, הסכנות והמדרון התלול
נשאלת השאלה מה הם גבולות הביקורת ביחס לדמויות בתנ"ך, למאורעות, למפרשים ולמעשיו של הקב"ה. אביא להלן שתי דוגמאות:
פעם אחת נכנסתי לגן-חובה, צפיתי בילדות ובילדים שהקשיבו בריכוז לסיפור הגננת על אדם, חווה, התפוח והנחש. לאחר בדיקת ההבנה של הילדים, הטילה הגננת משימה עליהם. היא חילקה אותם לזוגות, כל בת היתה חווה וכל בן היה אדם. "ועכשיו", הציעה הגננת, "כל זוג ישוחח בינו ובין עצמו". השיחות התגלגלו ואנוכי האזנתי לדו-שיח בין ילד וילדה. תחילה השתמשו השניים בתוכן ובמילים שזכרו מהסיפור המקראי אשר סופר על ידי הגננת. אולם אט אט גלשו ועברו לרגשות, מחשבות, דרישות וביטויים שכל קשר בינם ובין הכתוב הוא מקרי בהחלט. תמהתי בדעתי, מה ייחרט בזיכרונם של עוללים אלו.
דוגמא שנייה: בכיתה י"א המורה הטיל על התלמידים לכתוב חיבור על הנושא "אתה דוד המלך, מה הם הרהוריך ורגשותיך ביחס לבת-שבע?" האם המורה עבר את הגבולות של לימוד התנ"ך בגובה העיניים?
נראה לי שהעקרונות המנחים בהכשרת-מורים לגבי גישה ביקורתית (ואל נשכח שכל תרגום, פירוש, סיפור, תיאור או חיבור כלשהו במהותם מהווים "ביקורת" על הטקסט המקראי) הם:
  1. נקודת-המוצא חייבת להיות מתוך אמת ואמונה, יראת שמים, קדושה, הכרה בהשגחת ה' וכמובן מתוך דוגמא אישית של קיום תורה ומצוות.
  2. הלשון, הסגנון והניסוח הביקורתי ראויים להישמע או להיכתב בדרך נקייה תוך מתן כבוד לכתבי הקודש, לחז"ל, לפרשנים, ולבעלי פלוגתא שאליהם אנו מתייחסים (יש להישמר ולהיזהר מן השימוש בסלנג. מעשה בתלמיד שאמר : אני חולק על רש"י .ומעשה בתלמיד אחר שאמר: יצחק סתם חְנוּן ולא ידע לחנך את הילדים שלו  …)
  3. המינון והפרופורציה בין הלימוד המסורתי ובין "החכמות החיצוניות" הנילוות, חייב להיות לטובת הראשונים. הארכיאולוגיה, הבוטניקה, ההיסטוריה ושאר הדיסציפלינות יבואו לחיזוק עיקר הוראת התנ"ך על פי המסורת והמורשת עליהם גדלנו במשך דורות רבים.
  4. בשלות המתקשר והמתכשר להוראה מבחינת הרקע החינוכי שלו ומבחינת הכלים בהם הוא מצוייד להתמודד עם פרשנויות שונות - חשובה מאוד עמידתו השכלית והרגשית לפני שאלות ופרובוקציות של תלמידים - הינה פרמטר מכריע בשאלת אופן הלימוד וההוראה של התנ"ך.
  5. דווקא בתקופת האקדמיזציה במוסדות להכשרת-מורים יש להיזהר מהיסחפות, מהיגרפות ומסטייה ללמידה "אקדמית" מדי. האקלים והאטמוספירה בכיתה צריכים לאפוף את התלמידים באווירה של לימוד-תורה לשמה. כמו כן המתודיקה והדידקטיקה של הוראת התנ"ך חייבות להציב גבולות מחשש גלישה אל תחומי סכנה…
  6. יש להבחין בין למידה עצמית, השתלמות מורי המורים, הוראת תנ"ך במוסדות להכשרת מורים והוראה לתלמידים בבית הספר העל-יסודי, חטיבת הביניים, החינוך היסודי והגיל הרך העקרונות המנחים הם: הכר את עצמך, הכר את חומר הלימוד, הכר את תלמידיך והכר את המתודה המתאימה לתלמידך, כפי שכתב הרמב"ם במשנה תורה, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה פ"ז :ב "הכל לפי דעתו של בן".
לגבי הטוענים שהוראת התנ"ך בגובה העיניים, מהווה סכנה ועלולה לגרום לאי-שליטה במדרון התלול, אמנם נכון הדבר, אולם בעקבות חז"ל האומרים "עשה סייג לתורה", יש צורך לקבוע כללים להקמת גדרות וחומות. יחד עם זאת, רצוי שלא להעלים מעיני תלמידינו קיומם של פירושים שונים היונקים את השקפת עולמם מזרמים שונים ביהדות כפי שהיו לאורך כל התקופות. החוסן בלימוד תנ"ך בראייה רחבת זווית, יביא את הלומד ליכולת התמודדות מחוץ ל"חממה" בה הוא למד (כגון בצבא, באוניברסיטה, במקום עבודה וכו').
 
סיכומו של דבר
בראייה כוללנית על מערכת החינוך הממלכתי-דתי, יש מקום להרחיב ידיעותיהם של פרחי ההוראה על הגישות השונות בפרשנות התנ"ך, מתוך הקפדה על נקודת מוצא ומתוך רוח ישראל סבא. אין כל המוסדות להכשרת מורים שווים בתלמידיהם בדעותיהם, באופיים ובאוריינטציה החינוכית שלהם,אףרצוי שיהיו בתי-מדרש להכשרת מורים בעלי הדגשים שונים בהוראת התנ"ך ומקצועות קודש אחרים. יש לקבל את הגוונים השונים שהקונצנזוס ביניהם הוא: אהבת תורה ויראת שמים.
יחד עם זאת, החוגים החוששים מן הכוחות החיצוניים והשפעתם, יכולים להתכנס בבועתם ובקהילתם מבחינת "אנוכי את נפשי הצלתי". לדעתי, אכן קיים סיכון שחלק מהאוכלוסיה הדתית-לאומית-ציונית תשקע בהרהורים, לבטים והתלבטויות כתוצאה מלימוד פתוח של התנ"ך בגובה העיניים. ייתכן שחלק מהתלמידים יתרחק משמירת מצוות (ואל נשכח שלימוד התנ"ך הוא חלק ממכלול מקצועות כגון: היסטוריה, ספרות, מחשבת ישראל וכו' שבהם ישנן בעיות דומות ובנוסף לכך למסגרת החברתית ישנה השפעה לא פחות קטנה ממערך שיעור בתנ"ך. יחד עם זאת הסיכוי שהלומדים את התנ"ך על רקע המציאות ההולכת ומתרחשת לנגד עינינו, ועל רקע ההתפתחויות החברתיות והמדעיות המתחדשות לבקרים - סיכוי זה, למרות החששות והסכנות, יביא את תלמידינו למעורות ולמעורבות בחיי כלל הציבור, בחיי הרוח והמדע במדינת ישראל ולחיבור ולליכוד עם ישראל בכל אתר ואתר.
אלה ואלה דברי אלקים חיים.