top of page
א.ל.ס | תשובות והרהורים לגבי המוות
רחמים-תשובות והרהורים לגבי המוות
חלק א
כל החיים אנחנו חושבים על המוות. כמובן בעוצמות שונות, ברמות חשיבה שונות
ובאמוציות שונות.
אמר מי שאמר , החיים הקצרים שלנו הם בין שני נצחים.
בילדותי , המוות היה משהו מיסטי שהיו מלחשים עליו. לא לקחו אותי, אבל הלוויות עברו ליד ביתנו.
המת הנישא על אלונקה עורר בי אסוציאציה של חיה
הביקור ב"שבעה" בבית אבלים לא הזיז לי הרבה.
לא היו נפטרים במשפחה הקרובה, כך שהנושא לא העסיק אותי עד שחברים טובים שלי נפלו במלחמה, ואז התחלתי לחשוב.
ניסים שניצלתי ממוות גרמו לי לחשוב
מה היה קורה אילו.....
שינוי ביחס למוות התחולל בי כאשר היינו 4 שנים בהודו. שם המוות אינו ניתפס כמו במערב כחידלון, סוף או קץ, אלא כשלב מן החיים שאחריו יש חיים אחרים . שריפת המתים תחילה זעזעה אותי,,, כי ביהדות אנו מצפים ומתפללים
"מחיה המתים"
ומקווים שהעצמות יחיו...
ההמשך יבוא מחר
חלק ב'
הבנתי שהנהירה במערב אחרי הספק, מותרות, עושר, רכושנות וכדומה, היא פועל יוצא של הרצון , ואולי החרדה, להשיג ככל האפשר יותר לפני המוות.תופעה זו יוצרת אורח חיים מתוח, נוירוטי ופוגעת באיכות החיים הרוחניים. לעומת זאת, במזרח, השלווה וקצב החיים המתון הם פונקציה של אמונות דתיות , בודהיזם, הינדואיזם, קונפוציוניזם, שינטואיזם וההגות הטיבטיאנית.
כמובן שגישות אלו אשר התוודעתי אליהם, קראתי אודותם ושוחחתי עליהם, מגמתן להביא למעין אמנה חברתית ולקיום סדרי חברה רבת אוכלוסין. פעם ראיתי ביער זקן ערום צופה במטוס חולף, שאלתי את עצמי מי מאושר יותר, הוא או אני, שנינו יודעים שיום אחד נמות....
כשאמא רחל נפטרה, המוות הכה בחלוננו, נעשה קרוב וריאלי. המשמעות הייתה , זה יכול לקרות לאבא ואחר כך אנחנו בפרונט.לא הייתה חרדה, אלא מין דאגה מעורפלת לקראת אחרית הימים שלי. העיסוק המתמיד בפרנסה, לימודים ומשפחה לא הותיר הרבה זמן לחשוב על המוות בהיותי בגיל העמידה. (ואולי זו הכחשה והתעלמות...)
בפרק הבא בשורת המחלה והמחשבה על המוות המתקרב
רחמים.
"פטירתה של אמא ע"ה הייתה בעקבות מחלה ארוכה , עד יומה האחרון בהכרה, ללא דימנסיה. מותה גרם לחסרון גדול במשפחה. לי במיוחד. הייתי הבן האהוב שלה שכינתה אותי רוחי' = נשמתי. אבל הדאגה לאבא ב-6 השנים הבאות ולמשפחה הסיחה דעתי במידת מה מהאבל.
אצל אבא זה היה פתאומי, טראומתי, והוא במיטבו. ראש השבט, דמות ציבורית, טיפלתי בו יום יום מאז אמא נפטרה, ונפשי קשורה בנפשו. לכן משמעות מותו הייתה עבורי חריפה מאוד. ההרגשה שאני צריך ליטול שבט המנהיגות המשפחתית והאחריות על כתפיי אחרי פטירת ההורים, היוותה מעין עידון למשבר. זו הפעם הראשונה ששהיתי ליד גופת מת כמה שעות. עד היום יש לי רגשות אשמה ובושה שלא ידעתי שיש טקסטים שצריך לקרוא ליד המת."
רותי יקירתי
פרק ג '
בגיל 50 בערך מתחילים לחשוב יותר ריאלית בנושא המוות. אני לא זוכר שאבא דיבר על זה ואכן היו הרבה הפתעות ותגליות אחרי פטירתו ואי אפשר היה לשאול אותו. אני ניסיתי לדבר עם אלישבע אבל היא סירבה לשוחח. בכל אופן כתבתי צוואה, קניתי 2 מצבות, הגברתי חסכונות ..
מבחינה פילוסופית הבחנתי בין אנשי אמונה המאמינים בגורם טרנסנדנטלי ובין האנטרופוצנטרים המאמינים במרכזיותו של האדם והקיצוניים שבהם - האתיאיסטים . הדתי הנשען על גורם חיצוני ,מקבל את המוות כגזרה משמיים , ה' נתן וה' לקח , יהי שם ה' מבורך. זה מרגיע במידה מסוימת, אך שונה מקהילה לקהילה, מעדה לעדה ומפרט לפרט. הטקסים וההווי סביב המוות לפניו ואחריו משפיעים על היחס למוות. הפחדות, יללות, שקט תהומי, וכדו' יוצרים אווירה רגשית אשר אני ניסיתי כמעט תמיד להעבירה למישור הרציונאלי (מנגנון הגנה?)
ואז אובחנה המחלה. איך קיבלתי את הבשורה שאני חולה סופני?
לתדהמתי, בשקט נפשי , אולי כתגובת הלם, אבל זה נמשך עד עצם היום הזה. הריצה לספרים ומאמרים עלALS הייתה רצון לדעת מתי ואיך המוות יופיע , וכבר החלו במוחי הכנות. אלישבע הגיבה אחרת, התפרצה בבכי, שאלה שאלות ודאגה כיסתה פניה. לימים הודתה כי מה שהפחיד (ועדיין) זה להיות אלמנה.
חשבי , מהי הרגשה כשאומרים לי יש לך עוד שנתיים לחיות. הדבר הראשון זו המשפחה. מה יהיה עם הילדים שטרם נישאו, איך לספר לקרובים. האם יהיה חשש שהמחלה תורשתית וחרדת מוות תשתלט?על אלו ועוד בפרק הבא.
רותי , אינני שומר את הכתוב , שמרי את .
רחמים
פרק ד'
העולם הבא .
אלי אחי בשכבו פצוע בבית חולים אמר לי משפט שנחרת בזיכרוני: אם מלאך המוות יופיע בחלון , אאבק בו בציפורניים בכל כוחותיי, אני רוצה לחיות בעולם הזה.
בדיחה בכיוון הפוך . בעל ואשתו מגיעים לגן עדן . אומרת האישה תראה איזה יופי, כף פה . משיב הבעל, הכול בגללך, היינו יכולים להיות פה לפני 10 שנים, אבל תוכנית הבריאות שלך קלקלה ועיכבה.
הבאתי 2 דוגמאות אלו כדי להיכנס לנושא העולם הבא.
העולם הבא תופס חלק חשוב בתקופת המשנה "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא(אבות). בתלמוד בתקופת הגאונים בימי הביניים ובעידן המקובלים, לעולם הבא יש מקום מרכזי במדרש בהגות ואפילו בפסיקה היהודית . ואני שואל את עצמי אם העולם הבא, המופיע כשכר, כל כך חשוב , מדוע אינו מוזכר כלל בתורה, ובנ"ך כמעט ולא. אדרבא, השכר והעונש במקרא הם במציאות הנוכחית ולא לעתיד לבא, לימות המשיח, פרט אולי לחזון העצמות היבשות, תיאור אלגורי של יחזקאל
לדעתי כל הנושא של העולם הבא התפתח במאה ה-6 לפנה"ס במקביל בכמה ארצות. סוקרטס, אריסטו, סולון - ביוון, בודהא בצילון ובהודו, קונפוציוס בסין, ואצלנו לאחר חורבן בית ראשון . מגמות פילוסופיות בעניין החיים שאחרי המוות היו מקדמת דנא אך קיבלו תנופה ונפוצו בתקופה זו .
הצורך בעולם הבא נובע לדעתי מכמה סיבות:
האדם מסרב להאמין שאחרי מותו יש כליון מוחלט של ישותו . שהרי הוא 'ותחסרהו מעט מאלוה-ים.
כי אם אין המשך לקיום הנשמה, ואם אין עולם שכולו טוב, ואם אין תחיית המתים או גילגול נשמות, אזי אנדרלמוסיא יורדת לעולם ואיש את אחיו חיים בלעו.
העולם הבא פותר שאלות של אי צדק וחוסר מוסר בעולם הזה. התשובה להמון שהאמת, הטוב, והנעים נמצאים בעולם הבא, נוסכת בהם אמונה ותקווה שהסבל, הייסורים, אי הצדק והרשע בעולם הזה, הם מעין 'פרוזדור' הכרחי למעבר לעולם הבא. אמונה זו בוריאציות שונות התפשטה בנצרות ובאיסלאם בצורה קיצונית.
מה אני חושב? תביני מתוך השיר שכתבתי 'העולם הבא'. בעצם יש 2 רמות התיחסות , האחת היא בית אבא, מסורת, חריטה רגשית בדיסק החינוכי שנצרב בנפשי מילדות. הרמה השנייה היא לוגית ומכילה שאלות רבות. בתוך החשיבה הרציונאלית אני מגיע למסקנה שהעולם הבא חשוב לקיום האנושי ולסדרי החברה שתהא מתוקנת. הפחד מפני הגיהינום הוא מוטיווציוני יותר מן הערגה למנעמי גן עדן, אפילו אם ממתינות שם 81 בתולות...
מחמת הספק אני נוטה להאמין בקיום הנשמה אחרי מות הגוף, וכן בתחיית המתים. טוב להאמין בכך כי יש השלכה לאמונה זו על כל החיים.
רותי, העקתי עלייך?
שבת שלום
רחמים
רותי כלתי
פרק ה'
על המתת חסד
יש הבדל בין חולים סופניי ממחלת
ALS
ובין סופניים ממחלות אחרות
: ועוד.סרטן, MS
לחולי בינתיים ALS יש התפתחות מחלה דומה וקבועה ואין לה שום תרופה, התהליך הברור של המחלה מרגע האבחון, יש בו יתרונות וחסרונות. היתרון
הברור
הגדול הוא שהחולה יכול להתכונן משלב לשלב הן מבחינה נפשית , חברתית ורפואית , והן
מבחינה פיזית, מיכשורית וכלכלית. אמנם קצב ההתפתחות שונה אבל המוות יתרחש אחרי2-5
שנים.
לכן החשיבה על מוות היא יומיומית וריאלית. עובדה זו מביאה רבים מהחולים לרעיון האובדנות וזאת מכמה סיבות:א. אי הרצון להיות נטל ועול על המשפחה, קרובים, חברים וקהילה.
ב. ירידה בדימוי העצמי בעקבות חוסר האונות והתלות באחרים כמעט בכל התפקודים בחיים.
ג . בגלל תקשורת מילולית שהיא תמצית החיים ההולכת ונעלמת.
ד. העדר תרופה באופק גורם לייאוש , אין תקווה, חוסר משמעות וטעם לחיים.
ה. פחד מסבל, כאב וייסורים.
אני מודה , גם לי היה ברגע מסוים רצון למות, אם כי לא בצורה אקטיבית, אלא בבקשה לבורא נפשות.
התנגדותי להמתת חסד מובעת בכל אמצעי התקשורת ובכל הזדמנות ואלה עיקריה
.
מדוע החברה *האדם , גם האתיאיסט, אינו בעלים ואינו אדון לגופו. שאם לא כן מונעת סמים, התאבדות והפלה
עצמו - ברגע שניתנת רשות בידי אדם להפסיק חיי זולתו החולה או את חיי*
המדרון התלול והחלקלק - יחגוג.
* העידוד שהחברה המערבית מעניקה להמתת חסד לרוב הוא אינטרסנטי משיקולים כלכליים ונוחותיים
.ונובע
הרצון להמתת חסד, או מיתת חסד (ההבדל סמנטי בלבד) *
לרוב הוא בר
חלוף ונובע גם מבורות לגבי המחלה
*מי יודע מה ילד יום , והדוגמה שלי תוכיח, לכן התנגדתי לסעיף בחוק החולה חודשים לחיות. 6 הנוטה למות הקובע שחולה סופני הוא מי שנותרו לו היעשה לו אדם אלוה-ים?*
מעכבים את בקשר לגוסס אפילו היהדות מקלה, והמוטו של הפוסקים הוא אין יציאת הנשמה..
רותי, אני מקווה שהדברים עונים לציפיותייך.
זה לא שהספרות מתאימה לי אלא שאני מתאים לספרות
אקרא את עבודתך בסיומה.
שבת חזון
רחמים
bottom of page